התוועדות

הדרך המתוחכמת של בעל התניא לשגר אות חיים מתוך הכלא, והמסר עבורנו

חנוכה – אל תחמיצו את התאריך הזה, כי זה כרטיס יציאה מהעצב שחבל לפספס

מדוע הרב חיפש סמים, למה אסור לרצוח, ולמי יש סמכות לשנות חוקים?

מה היה קורה אילו אדם הראשון לא היה מתפתה, לא אוכל מעץ הדעת, לא נענש ומגורש מגן עדן, ולא מת לעולם? ובכן, היה משעמם

ישבו החסידים ושתקו, שתקה גם המלכה אסתר, שתק אהרון הכוהן וגם הדגים בים שותקים. מה השתיקה מגלה?

מטבעות נוצצות, הכוונה תעסוקתית, וסיפור שאינו זקוק לפרשנות

סיפור משעשע על חסיד עם בוץ בנעליים ואיש מכובד שרוכב על מטאטא בחוצות העיר, הופך למסר נוקב

פונדקאי מבוגר שיכול ללמד אותנו שיעור בציות ללא תנאי

כאשר החסיד והקומוניסט־חסיד־לשעבר נפגשו, הביט פיני 1 בעיניו של פיני 2 ושאל אותו "איך זה קרה לך, איך?!"

אם לא נתערב, ההתעוררות הרוחנית עלולה לחלוף בלי להשאיר עקבות

על החסיד שנרעד בשארית כוחותיו כששמע את המאמר הראשון ששמע מפי הרבי. ומה החלק "שלך" בתורה?

על החוטב שלא ניסה "ליישר" את הזרדים, למה אהבת ישראל היא כל התורה כולה, ומה ענה רבי שניאור זלמן כשנשאל האם אהבת ה' עדיפה על אהבת ישראל?

"לעמול בתורה" פירושו לשבת על יד שולחן עם ספר פתוח ולנסות להבין מה נאמר בו. להזיע קצת. לטפס אל התורה.

אשתו של איציק 'הבריא' הביטה בהם בחשש ובהסתייגות. היא ידעה שבעלה לא יוכל גם לארח אותם כראוי וכיאות למעמדם. זאת בנוסף לבושה שתלמידי חכמים אלו יראו כיצד הוא מתנהג, איציק הבריא שלה, לא נעים...

בעל השמחה קלט בזווית עיניו את רבי דוד לייב מסתובב בין האורחים ומקבץ מעות. הוא ניגש אליו, ובקול שאינו משתמע לשתי פנים דרש: עזוב את המקום!..

רבי מענדל נותר שלֵו, ובחיוך גדול ובמבטא אשכנזי ישן אמר לאיש, "אבל אני אוהב אותך!"

ראיתי את הדלת נפתחת, המכתב צונח לארץ, המזכיר הרב חדקוב פוסע החוצה ויוצא מבלי לשים לב. אבל הרבי דווקא מבחין במעטפה, מתכופף ומרים את המכתב מהרצפה...

"אל תהיה שוטה... נשֵׁק את השוט, קבל את הכול באהבה, ואבא ייתן לך סוכריה".

גם עובד האלילים המודרני חי בתוך טירוף מערכות. יש את אל החברה ואת אל הפרנסה, אל ה'מה יגידו' ואל הבריאות. האלים לא מתו, הם רק החליפו שמות.

אין לי ממש מה לתת לך, ומשום כך החלטתי להיפרד מאחד החפצים היקרים ביותר הקיימים ברשותי, ולהעניק לך אותו כתשורה...

נכון - חשב שְׁמֶרְקֶה - בכל רגע הופך החמין לטוב ומשובח יותר, אבל כמה אפשר כבר להמתין?!

כשהגיע חיימקה אל הרבי, כבר ידעו כל תושבי העיר כיצד הוא הגיע. ובאמת זה היה מחזה חריג: נער יהודי רוכב על סוס…

פעם, בארץ אירופית רחוקה, היֹה היָה חייט. וחייטנו – פרא־אדם היה...

"אהה, אדון עולם, מה עוד מבקשים הם, עמך בית ישראל? – נחת מהילדים, שלום בית, נקודות של אור בחיי היומיום, אבל אנו, אדון כל, אבל אנו אסורים לישא אישה על פי החוק. אין לנו צורך בנחת מילדים..."

הרבי פנה אל הבחור ושאל: "כמה שנים עברו מאז ברית המילה שלך?", "עשרים ואחת וחצי שנה" השיב הבחור. "אם עבר כל כך הרבה זמן" אמר הרבי "צריכים לחשוב על פעם נוספת..."

הציץ רבי אברהם חיים בסידור, עיווה את פניו ואמר: "כעת? כעת לדבר על חטאים ועוונות? מוטב לדבר על גדלות השם"...

"לייבל, מדברים שאחרי החתונה אתם נוסעים למרוקו. מה קרה לכם? זוג צעיר, בלי פרנסה, בין ערבים אפריקנים. אני ידיד של המשפחה שלך, מה קרה לך?!"...

"לא!" הוא אמר בקול שקט אך החלטי, "מקומי על מסילת הרכבת ובתוואי סלילת הכבישים. רצוני לעבוד בכל כוחי בעבודת כפיים. כך הראש נשאר חופשי ופנוי לחשוב דברי תורה..."

יהודי פשוט מפולוצק. לא למדן גדול, לא חסיד מיוחד. אם הגיע אותו חנווני אלמוני לתשומת ליבו של הרבי, משהו מיוחד במינו מתרחש כאן...

"אמור לי", פנה הרבי לתלמידו, "יש בכוחי להינצל מהמעצר הצפוי. האם לעשות כך או להסגיר עצמי למאסר בפטרבורג?"

השאלה עצמה היא לא העיקר. העיקר הוא היחס, ההקשבה, היכולת להתכופף אל עולמו של השואל ולהרים אותו משם, בעדינות ובחוכמה, אל מחוזות גבוהים יותר.

רבי מאיר שלמה שמע. לא רק את האותיות הקדושות של התניא. הוא שמע גם את קולו של חבר אמת שעומד בחוץ, יום אחרי יום, ומדקלם בגרון ניחר, בדבקות ובאמונה

המקום היחיד שבו יוכל הרבי להגן על עצמו מהקור הרוסי ומחשכת הלילה הוא בבית מרזח מקומי...

'רע' מבטאת מצב של היעדר טוב מוחלט, דבר שאינו אפשרי בעולם שנברא ומונהג על ידי הקדוש־ברוך־הוא. לעומת זאת, 'מר' היא תחושה סובייקטיבית, כמו טעמה המר של תרופה מרפאת

הביטו על השבים מן השבי. הקשיבו לקולו של אלי שרעבי, של קית' סגל, האזינו לדברי הנערות התצפיתניות. כולם מדברים על התעוררות נקודת היהדות הפנימית דווקא במנהרות החמאס, על "שמע ישראל" בכל בוקר ובכל ערב

יום אחד התקבלה בשורה מאוד לא נעימה. ספינה מלאה בסחורה, בה היה מושקע הרב בכל כספו ומאודו, טבעה בים

רבי שמואל קפץ מן המיטה מבוהל, הציץ בשעונו והבין כי השעה מאוחרת מאוד. בחופזה נטל ידיו, התפלל ערבית, קידש על היין, ובזריזות "בלע" את מילות ההגדה, עד שהגיע ל'שולחן עורך' נותרו רגעים ספורים לחצות הלילה...

התוכן שקוראים לפני השינה מלווה אותנו במשך כל הלילה, עלינו לבחור בקפידה את מקורות ההזנה הרוחניים שלנו – שיהיו נקיים, בריאים ומעוררי אמונה בקב"ה

"עודנו מתפלל?!" תמה האורח "כיצד אפשר הדבר, הלא עברו שעות רבות מאז הבוקר. בינתיים שקעתי בסוגיה ואפילו לא שמתי לב לתהלוכת השעון. בטוח הייתי כי רבי דוב סיים מכבר את התפילה!"

"כיצד עשיתם זאת? איך הצלחתם להעמיד את עצמכם ולהעמיד דור חדש, של יראי אלוקים, אנשי חיל בתורה, ביראה ובחסידות? זה נגד כל הגיון!".

אם אני באמת בעל הבית, אני צריך להיות מסוגל לעצור את קבלת ההודעות ולשלוט בהן. לא רק שהטלפון לא צריך להיות פתוח במהלכה, גם הראש לא צריך לנדוד מדאגה מה מתחולל שם בטלפון

הדקירה נועדה להציל, אבל אם היא לא תשמור על סטריליות, היא עלולה לגרום לתוצאה ההפוכה בדיוק

אחרי התפילה ואמירת הקינות, הלכו שני הצדיקים יחדיו. תוך כדי הילוכם ושיחתם בקודש נכנסו מעט אל עצי היער שגובל בעיירה. לפתע שמעו קול בכי המזעזע את הלב...

רבי וולף נשאר לבדו. הוא הביט כה וכה וראה שאין נפש חיה. חשש זחל לליבו. מה יעשה כעת? האם ספינות נוספות נוהגות לעגון כאן, ולחלץ אותו? ומה יהיה על חפציו ומטלטליו שנותרו בספינה? מה יאכל, והיכן יישן?

נכנס מהרי"ן לחדר לימודיו, סגר את הדלת והסתגר עם ספרי ההלכה שעות ארוכות. אחרי כמה וכמה שעות יצא ובישר לידידו: "זכית בדין, הצדק איתך!"

זה מעולה שהתורה הקדושה והמצוות מסבות לאדם שמחה. אבל היסוד של עבודת השם זו 'קבלת עול', צייתנות. לפעמים זה דורש לוותר מעט על ההתלהבות.

הילדים האומללים עברו ייסורים שקשה לתאר במילים, אך למרות זאת, אחוזי המרת הדת מתוכם, על פי הרישומים הרשמיים של רוסיה, היו בודדים ממש

"יהודי יקר, חזור הביתה, השב את הכסף. אני מבטיח לך שאבוא לבית הדין שבעירך ואעיד שלא הייתה לך שום כוונה רעה כשנטלת את הכסף"

כאשר התחוור ליערן מיהו אורחו הנכבד, התרגש מאוד ולא מצא מילים להודות על הזכות לארח בביתו הקטן והעלוב את מלכו הרם והאהוב...

פייסח התעורר באחת מחלומותיו. פניו בערו מכאב, והוא פרץ בבכי, בעודו מנסה לדייק את הכאות התוף. אגב כך חזר להכריז, כשדמעות שוטפות את פניו: "פְרֵיילֶכֶר, פְרֵיילֶכֶר" – יותר שמח! יותר שמח! יותר שמח!

הרב לא התעצל, דפק על דלת חדרו של האדמו"ר, נכנס ושאל: "רבי, הבאתי אותו כי הוא רוצה 'שִׁיקְסֶע'..., והרבי כלל לא דיבר איתו על כך!''

"אברך יקר" הוא רעם, "מדוע חדלתם את הלימוד? מה לך מתרשל במלאכת שמיים שהופקדה בידך?"

"אמור לי, מוישלה, האם היית מעוניין להתחלף עם אברהם אבינו? אתה תהיה במדרגתו, והוא – יהודי פשוט כמוך"

כל התהליך המתועש, משלב הסעת גזרי העצים ועד למסורים והמחרטות, התבסס על בריח אחד ארוך, שהונע באמצעות קיטור...

"למדתי בספר בראשית" שאל החוקר "כי אחרי חטא עץ הדעת אלוקים חיפש את אדם הראשון. וכי בורא העולם ומנהיגו אינו יודע היכן נמצא האדם?!"

אני מוכשר ומוצלח אבל מה זה עושה ל'ישות' שלי? לרמת הגאווה שלי? האם אני עדיין רגיש, הגון, ער למצוקות הסביבה? או שמא הפכתי לשחצן, אטום וצבוע?

לפתע איתות מכיוון החלון. התלמיד שהושאר בחוץ לשמירה מפני סוכני הק.ג.ב., סימן שיש תנועה חשודה מכיוון הרחוב. אנשים לא מוכרים מתקדמים לכיוון המקום...

"רוחניות?!", חזר הבחור בתמיהה, "ברוחניות, הכל בסדר ברוך השם!"

כשאנחנו מביטים היום לאחור על ההיסטוריה, קל לנו לשפוט אנשים שחיו בכל מיני מצבים בלתי אפשריים תחת עול הפריץ, ולשאול אותם: איך לא התקוממתם? כיצד לא עשיתם מאומה?

לחישות נשמעות, והן הולכות ונעשות רמות יותר ויותר. העיניים כולן מופנות למקום אחד – אל הטלית המוטלת על עמוד התפילה

"אם אנשי 'הצנע לכת' הם – כיצד נודע לי מהם? שאלה שנייה: אם אנשי 'הצנע לכת' הם – כיצד נודע לאחד על השני? ושאלה שלישית: מה למען השם יש להם להצניע שם?..."