זלמן השיכור היה שֵם דבר בעיירה. החיים לא האירו לו פנים והוא נפל לשכרות. אך ההתמכרות לטיפה המרה לא הצליחה למחוק את החיוך מעל פניו ואת החן החסידי המיוחד שלו. כאשר הורץ אל הרופא המקומי אחרי התמוטטות מסוכנת, קבע הלה כי חייו בסכנה ואם לא יחדל משתיית 'לחיים' (או בשפת הרופא: צריכת אלכוהול) – יאבד את הכבד בתוך חודשים ספורים.

זלמן מיאן לקבל את הדיאגנוזה. מה בסך הכול ביקשתי, לומר קצת 'לחיים' עם יהודים? אך הרופא, שהיה אחראי, החליט לעשות מעשה. הוא פנה אל חבריו של זלמן ודרש מהם לעצור את השתיינות, ובמהירות. החסידים הבינו שהגורם היחידי שיכול לסייע כאן זו הוראה מפורשת מהרבי.

מיהרו החסידים לשלוח רץ לחצרו של הרבי, שהוציא מכתב חתום ובו הוא אוסר על זלמן כל נגיעה ב'משקה המשמח', וזה כולל "קידוש וארבע כוסות בליל הסדר". זלמן קיבל את המכתב ופניו חפו. אך כחסיד מיהר להצהיר: יין ושכר לא יבואו עוד אל גרוני, כנזיר אהיה עד יום מותי, חסיד לעולם לא יעבור על רצון רבו!

אחרי כשבוע וחצי הובהל שוב זלמן לביתו של הרופא. הפעם קבע הרופא, כי העצירה המלאה והפתאומית משתיית האלכוהול מסוכנת לא פחות מהשתייה עצמה, ויש לבצע את הגמילה בהדרגה. אחרת, עלול זלמן לאבד את חייו בתוך כמה ימים. אך זלמן בשום פנים לא מוכן לשמוע על שתייה כעת, חס ושלום. לעבור על דברי הרבי? – ייהרג ואל יעבור.

גילה הרופא תושייה ופנה שוב אל חבריו החסידים של זלמן. החסידים שהבינו כי עד שיסע רץ אל הרבי ועד שישוב עלול כבר להיות מאוחר, החליטו להכריח את זלמן לשתות כוס של יי"ש. וכך התייצבו בפתח ביתו של זלמן שלושה חסידים. שניים אחזו בו בכל כוחם, והשלישי קירב את הכוס לפיו של זלמן.

"עצרו, עצרו!" זעק זלמן בחלישות כוחות, "אם כבר מכריחים, אז שאחד יאחז בי, ושניים ישקו...".

לא רק פקודה

הרמב"ם (בספרו 'שמונה פרקים') מתלבט בשאלה, מי עדיף: האם "החסיד המעולה" שאין לו משיכה ותשוקה לרע, או "המתגבר על יצרו" שבכל מאודו היה מעוניין לחטוא, אלא ש"מה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי?", והוא מכניע את דחפיו השליליים.

מסיק הרמב"ם, שבמצוות שנאמר בהן טעם, המכונות 'משפטים', ה'חסיד המעולה' עדיף; כמה נורא מצבו של אדם שנמנע מגזל רק כי "כך כתוב בתורה"... ומאידך, "המתגבר על יצרו" נעלה יותר בקטגוריית המצוות שלא ניתן עימן הסבר, אלה ה'חוקים'. כמה יקר כוח האיפוק של אדם שהשתוקק לאכול אוכל לא כשר, והוא כופה את יצרו לעשות רצון אביו שבשמיים...

פרשת השבוע נקראת 'משפטים', אך היא כוללת גם חוקים, כמו חוק איסור אכילת בשר בחלב. החסידות מסבירה שרצתה התורה ללמדנו, שגם מצוות שאין להן טעם יש לקיימן מכל הלב, להתחבר אליהן עד כמה שניתן, ולא רק 'למלא פקודות' (כזלמן השיכור).

לבצע ולנתח

אמת, יסוד היסודות הוא הציות וקבלת עול מלכות שמיים ללא שאלות ותנאים (וזה נכון גם לגבי המצוות הקרויות 'משפטים') – אך מעבר למשמעת, חשוב שתהיה הזדהות רעיונית ורגשית עם כל מצווה ומצווה.

גם זה רמוז בפרשה: מסופר, שקודם מתן תורה בני ישראל הכריזו "נעשה ונשמע". קודם כל "נעשה" הכול, בלי לשאול ובלי להתווכח. ואחר-כך גם "נשמע" הכול, כלומר נחקור ונלמד את המצווה ונפתֵּחַ רגש וחיבור אמיתי לבורא העולם, מצַוֶה המצוות.

נעשה את זה פשוט: יש נעשה שלפני נשמע – קודם כל עושים, ממלאים את הפקודה, גם אם לא מתחברים. אבל אחר כך יש עולם שלם של נשמע שאחרי הנעשה. ללמוד, להתחבר ולהרגיש. הדרך לשם, דרך אגב, עוברת במיוחד בספרי החסידות.