פֵּייסַח היה מאושר כשברוך הסכים לקחת אותו ל'סבב הופעות' עם הקטרינקה (Katarynka) שלו.

היה זה הרבה לפני שהייתה אפשרות להקליט מוזיקה ולהשמיע אותה, והקטרינקה הייתה תיבת נגינה גדולה, שקבועות בה מנגינות שונות שהושמעו באמצעות סיבוב של הידית, ה'מנואלה'.

הכלי הזה הבטיח פרנסה מעניינת לנגני רחוב, שהיו הולכים עימו למרכזי הערים והעיירות ומסובבים במרץ את המנואלה כדי להפיק צלילים ערבים. קהל המאזינים היה מתקבץ כדי להאזין בהנאה, והיה משליך מטבעות אל כובעו של נגן הרחוב. וכן, גם זו הייתה פרנסה בימים ההם.

רחמיו של ברוך נכמרו על פייסח היתום והאומלל. הוא צירף אותו אליו לעבודה. וכך, כשברוך סובב את הידית, היה עומד פייסח ומכה בתוף־מרים גדול לפי קצב המנגינה. מדי פעם בפעם המריץ את הקהל בקריאות: "פְרֵיילֶכֶר, פְרֵיילֶכֶר" – יותר שמח! יותר שמח! יותר שמח!

בכל בוקר היו יוצאים ברוך ופייסח לעבודה, כשהם סובבים על פני ערים ועיירות. בכל מקום ומקום שאליו באו היו מתייצבים בכיכר מרכזית או בקרן רחוב הומה אדם, מבצעים את המופע, מקבלים מה שמקבלים, וממשיכים לעיירה הבאה.

פעם אחת – כך היה מספר החסיד ר' מנדל פוטרפס, כפי ששמע מהרבי הריי"צ – עמד פייסח עייף ומעט מבולבל. הקטרינקה ניגנה את שלה, אך דעתו הייתה מוסחת. הוא היה חולמני וקצב התיפוף לא התאים לנגינת הקטרינקה.

ברוך ניסה לקרוץ לו בעיניו, לרמוז לו בשפתיו... הוא חש שהקהל מאבד עניין, והכסף לא ייכנס. אך פייסח היה פשוט בעולם אחר. ברוך התמלא זעם, וכשיד אחת איכשהו ממשיכה לסובב את הידית, הרים את ידו השנייה והנחית סטירה מצלצלת על לחיו של פייסח המבוהל.

פייסח התעורר באחת מחלומותיו. פניו בערו מכאב, והוא פרץ בבכי, בעודו מנסה לדייק את הכאות התוף. אגב כך חזר להכריז, כשדמעות שוטפות את פניו: "פְרֵיילֶכֶר, פְרֵיילֶכֶר" – יותר שמח! יותר שמח! יותר שמח!

לשמוח בדמעות

אמר פעם הרבי במאמר חסידות ('ולא יכָּנף' תשכ"א): "הגם שידע אינש בנפשיה [-האדם מכיר את עצמו] מעמדו ומצבו לאחר העבודה ד[של] חודש אלול, י"ב [12] ימים שמח"י אלול עד ראש השנה, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ד' [4] ימים שבין יום הכיפורים לסוכות, ימים ראשונים ד[של] חג הסוכות וכו' – ואם כן מדוע ישמח בשמחת בית השואבה?!".

הרבי בעדינותו לא פירט מה יודע האדם על עצמו, אבל כל אחד שעשה מעט חשבון נפש כן, וגילה באיזה בור רוחני הוא נמצא למרות כל ההזדמנויות שכבר עברו – מבין בדיוק על מה הרבי מדבר...

נו, ואיך שמחים בכל זאת?

משיב הרבי שם בסיפור: פעם טענו כלפי 'בעל התניא' כי החסידים הם 'צבועים', מעמידים פנים כאילו הם יראי שמיים ועובדי השם, אבל באמת הם רחוקים מכך. והשיב בעל התניא: ככל שהם ימשיכו להעמיד פנים, כך הם יתרגלו לכך ויראת השמיים תחלחל פנימה; עבודת השם תשנה אותם.

גם כאן: עלינו להיות שמחים, נקודה. אולי הדמעות עוד זולגות על הפנים, אבל עלינו להכריז בכל הכוח "פְרֵיילֶכֶר, פְרֵיילֶכֶר".

היום צריכים לשמוח, ובכל הכוח. פשוט לרקוד, ולרקוד, ולרקוד. איי, חשבון הנפש מראה אחרת? אז מה – קדימה למעגל, הרם את הרגליים ורקוד!

ואם המצב הבריאותי לא משהו? ואם חשבון הבנק מטריד? ואם יש כל מיני דאגות ברקע? – די כבר עם החשבונות. חפש את חגיגת שמחת בית השואבה הקרובה, ולך לרקוד. עד כלות הכוחות.

*

וכך היה אומר ראש־הישיבה החסיד רבי זליג פלדמן ז"ל: "מה בין שמחה לעצבות? בעצבות, ייתכן שהחשבון שעשית הוא נכון – אך המסקנה שגויה. בשמחה, ייתכן שהחשבון שעשית שגוי – אך המסקנה נכונה!".