החסיד המפורסם רבי הלל מפאריץ', פאר חסידי חב"ד, ישב עם תלמידיו בהתוועדות חסידים. ההתוועדות התמשכה והמשקה החריף שעל השולחן עמד להסתיים. ל'יין המשמח' יש תפקיד חשוב בהתוועדות החסידים, יש להביא קנקן חדש.
בעל הבית שאירח את ההתוועדות, מיהר לבקש מאחד מידידיו: עשה טובה, אחי, רד למטה אל המרתף, הנה הכניסה היא מהסולם שם בפינה, ושם, תוכל למצוא בקבוקי יין-שרף בשפע להתוועדות חסידים.
מיהר החבר וירד בסולם אל המרתף שתחת הבית. הוא מגיע למטה, ואז נשמע קולו העמום: "חשוך כאן, אינני רואה מאומה!". בעל הבית השיב לו בקריאה, "המתן רגע, תכף תגלה שאתה מצליח לראות ותמצא את הקנקנים די בקלות, הם שם משמאל!".
הקריאה הגיעה לאוזניו של רבי הלל, שהעיר מייד: "אם חשוך שם, הרי שלא ייכנס לפתע אור. לא יהיה לו מואר. כל מה שיתרחש הוא, שעיניו יסתגלו לחושך, וזה לא יפריע לו עוד".
נושא חדש היה לו לרבי הלל בהתוועדותו: כאשר האדם מתרגל לחושך, הופך החושך להיראות לו כאור, ואיננו מפריע לו.
*
את הפתגם המופלא הזה אפשר לתרגם בכמה פנים ולדרוש אותו בכלל ופרט וכלל:
אחת הצרות הקשות בגלות שבה שרוי כלל ישראל היא ההתרגלות. לכל אפשר להתרגל, גם לגלוּת נוראה. כשאנחנו מביטים היום לאחור על ההיסטוריה, קל לנו לשפוט אנשים שחיו בכל מיני מצבים בלתי אפשריים תחת עול הפריץ, ולשאול אותם: איך לא התקוממתם? כיצד לא עשיתם מאומה?
אבל אנו שוכחים שכאן, בארץ ישראל, התנהגנו בדיוק אותו הדבר. למעלה מעשרים שנות 'טפטופי רקטות' על ערים בישראל כשדרות ובנותיה, נתפסו בעינינו כ'תקופת הביטחון הפורח' – מה ששילמנו עליו מחיר יקר מנשוא בשנתיים ומחצה האחרונות.
השקיעה בהרגל זו 'עצם הלוז' של הגלות, של מציאות שבה "בנים גלו מעל שולחן אביהם" אך הם מספרים לעצמם סיפורים על אור וישועה. אבל לא כך נראה בן הסמוך על שולחן אביו. לא זו הדרך הראויה להסב על שולחנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אנו מתחננים, וכל זמן שזה לא קורה – איננו מקבלים מאומה כפרסי ניחומים.
אמת, יש להודות על הטובה, להכיר בניסים, לשבח ולהלל. אך לא לקבל זאת כאור. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר", קרא ישעיהו הנביא. ובדורנו התחנן הרבי ללא הרף: יהודים, בַּקשו לצאת מהגלות, אל תתרגלו אליה, זעקו "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?".
הכלל הוא רק מבוא אל הפרט – אל ה'גלות' הרוחנית של כל אחד ואחת. מהי גלות? כשיהודי מסתפק ב'פת שחרית' של הלכה או שתי הלכות ליום, לתפילה חפוזה במניין, למציאות שבה הקדושה היא 'אורח במלון' ולא 'בעלת הבית', והוא חש 'מואר'! הכול טוב בסך הכול...
– לא! זה אתה שהתרגלת לחושך, המציאות לא חייבת להיראות כך, היא מוכרחת להיראות ולהישמע אחרת.
הדרך להתרומם באמת היא להדליק אור, "כי נר – מצווה, ותורה – אור". לימוד ספר התניא ומאמרי החסידות, נותנים מבט של אמת על אור מהו.
שמעתי מהרב אליהו זילברשטיין, השליח באוניברסיטת איטיקה בניו יורק, שבשיעורי התורה שלו השתתף סטודנט ששב משבוע לימודים בוושינגטון הבירה, שם, בסמינר של המשטרה למד כיצד לזהות דולרים מזויפים. "חמישה ימים למדנו על מבנה הדולר, העמקנו בכל תו וסימן בדולר, מה הוא מסמל ובאיזה שלב בהיסטוריה האמריקאית הוא נוסף. דולר מזויף אחד לא הראו לנו! אך כשסיימנו ללמוד את הדולר עד תומו, אני מזהה דולר מזויף מעשרה מטרים!".
כאשר עוסקים בהבנה האמיתית של מהו אור, מהי אלוקות, כיצד העולם אמור להתנהל – מקבלים הבנה אמיתית במהות החושך. לא מתרגלים עוד לחושך, לומדים לזהות אותו, ואז להאיר.
ובספר היום-יום הביא הרבי בשם חותנו, אדמו"ר הריי"צ: "מי ששפל וגס – אינו חש בכך שהוא שפל וגס".
הוסיפו תגובה