"היכן הוא רבי ישראל החנווני?", שאל הרבי ה'צמח צדק' את הגבאי שלו. הגבאי נבוך. בין מאות החסידים שגדשו את ה'חצר' בליובאוויטש איך הוא ימצא את 'ישראל החנווני'? לא מדובר ברב מפורסם, או בעשיר נכבד, ואפילו לא בחסיד ידוע.

אחרי בירורים קצרים עלה בידי הגבאי כי מדובר ביהודי פשוט מפולוצק. לא למדן גדול, לא חסיד מיוחד. יהודי טוב, מאלה שמצטרפים לפעמים לנסיעות המאורגנות לרבי. אם הגיע אותו חנווני אלמוני לתשומת ליבו של הרבי, משהו מיוחד במינו מתרחש כאן.

אברהם הנדיב

זה החל כמה חודשים לפני כן. בשבת פרשת וירא עמד ישראל החנווני בין מאות החסידים והקשיב למאמר חסידות עמוק מפי הרבי. מאמריו של ה'צמח צדק' היו ידועים בעמקנות שלהם ובשפע המקורות שצוטטו בהם - מארג מסועף של גאונות ומורכבות שרק יחידי סגולה הצליחו להבין עד תום.

אבל לפעמים דווקא מי שלא מבין הכול קולט את העיקר. וכך, מכל המאמר המורכב, נחרטו בליבו של ישראל שתי נקודות פשוטות: הראשונה - אברהם אבינו נקרא בחז"ל בתואר 'נדיב', משום שהיה נדיב בגופו, בממונו ובנפשו. השנייה - ציטוט מ'ספר הבהיר' – ספר קבלה עתיק – המספר שמידת החסד של הקב"ה התלוננה: "ריבונו של עולם, כל זמן שהיה אברהם בעולם, לא הייתי צריכה לשמש כלום".

הרבי הסביר: בתחרות בין אברהם אבינו למידת החסד העליונה, יש לאברהם יתרון מפתיע. מידת החסד האלוקית, למרות רוממותה, נשארת רוחנית ומופשטת. אברהם, דווקא בהיותו נשמה בגוף, יכול היה להביא את החסד למימוש גשמי וחומרי.

מעגל ההלוואות

כשחזר ישראל החנווני לפולוצק ערכו לו החברים קבלת פנים כנהוג. "את רוב המאמר לא הבנתי", הודה בפניהם, "אבל משהו אחד תפסתי, ואני חייב לשתף". בהתרגשות סיפר להם על הגילוי המופלא - שלנשמות היורדות לעולם יש יכולת שלא קיימת אפילו בעולמות העליונים.

למוחרת בבוקר כשהגיע לשוק, החליט לממש את הרעיון בדרך מקורית: הוא ניגש לחברו נחמן, חנווני כמותו, וביקש הלוואה. לא, הוא לא היה זקוק לכסף. הוא פשוט רצה לזַכות את נחמן במצוות גמילות חסדים. כששמע נחמן את הרעיון, התלהב גם הוא והלך לבקש הלוואה מיוסף החנווני.

כך נולד בשוק מעגל הלוואות יומי מופלא. ישראל לווה מנחמן, נחמן מיוסף ויוסף מישראל. בערב פרעו את חובותיהם, ולמוחרת התחיל הכול מחדש. מבחינה כלכלית זה היה חסר משמעות לחלוטין - אף אחד לא התעשר ואף אחד לא נעשה עני יותר. אבל מבחינה רוחנית? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הגילוי המפתיע

וכך הגענו לאותה שאלה של הרבי - "היכן הוא רבי ישראל החנווני?". כשנכנס ישראל לחדרו של הרבי, התעניין הרבי בסדר יומו. ישראל השיב בפשטות שהוא קם בחמש, אומר תהילים, מכין עצים להסקה לחימום הבית, מתפלל, לומד פרק משניות, עובד בחנות וחותם את היום בשיעור ב'עין יעקב'.

"ומה עם צדקה?", שאל הרבי.

"אין לי באמת כסף לפזר לצדקה", הודה ישראל, "הלוואי שיכולתי לתת". רק כשהרבי המשיך לתחקר אותו, נזכר לספר על מעגל ההלוואות שיזם בשוק.

אחרי שיצא, נכנס רבי שמואל, בנו של הרבי (לימים אדמו"ר המהר"ש), ושאל בסקרנות: "אבא, מה ראית בו באותו ישראל?".

"ראיתי עמוד אור של 'חסד דאצילות' חופף עליו!", השיב הרבי. האירה בו מידת החסד של עולם האצילות – המרומם והנעלה שבעולמות.

לחיות חסד

הסיפור הזה מלמד אותנו תובנה מופלאה על מהותו של חסד אמיתי. במעגל ההלוואות של ישראל לא היה שום דבר מעשי - בסוף היום כולם נשארו בדיוק היכן שהתחילו. אבל ההתמדה היומיומית בפעולת החסד, "הורדת" רעיון החסד והשותפות הכלכלית לעולם המעשה גם כשאין בה תועלת מעשית, היא שיצרה את אותו 'עמוד אור' שראה הרבי.

למה סיפרו לנו את הסיפור הזה? ייתכן שרצו ללמד אותנו ש'חסד' יכול להיות רעיון מופשט בעולם האצילות, אבל אנחנו, נשמות בעולם הזה, מסוגלים לממש את רעיון החסד. לתת לו גוף גשמי. אותם שלושה חנוונים מהשוק של פולוצק הפכו את החסד לחלק משגרת חייהם.

כי אולי זה מה שחשוב כאן: המימוש, פשוט לעשות חסד.