"זושא אחי יקירי", אמר הצדיק רבי אלימלך מליזֶ'נְסק לאחיו הצדיק רבי זושא מאניפולי. "כידוע לך, בנשמתו של אדם הראשון היו כלולות נשמותיהם של כל בני האדם מאז ועד עולם. הנשמה שלי, כשראתה את אדם וחוה מתכוננים לאכול מפרי עץ הדעת, פרחה מייד ונעלמה. כמוה היו עוד כמה נשמות בודדות, שמרוב קדושה לא סבלו את החטא והסתלקו.

"אך אינני מבין, זושא" המשיך רבי אלימלך. "הלוא הנשמה שלך כן נשארה במעמד החטא. כיצד אפשרת לאדם הראשון לחטוא? כיצד לא עצרת בעדו מלעבור על רצון בוראו ולהביא מיתה וחושך לעולם? איך לא שאגת בכל כוחך, כמנהגך התמידי "ובכן תן פחדך"? כיצד מידת יראת השמיים הנפלאה שבה ניחנת לא עמדה, אז, בגן עדן מקדם, ועצרה בעד אדם הראשון מלחטוא?!".

השיב רבי זושא: "אלימלך אחי, אומר לך את האמת כולה. אכן, שם הייתי, הכול ראיתי, ולא זו בלבד שלא מחיתי, אלא שאני עצמי שכנעתי את האדם לעבור ולאכול את פרי עץ הדעת. במו ידיי דחפתי את הפרי לתוך פיו!".

"וכך למה?", הקשה רבי זושא על דבריו המפתיעים. "אומר לך אחי יקירי. חששתי, שאם אדם לא יאכל את הפרי, יקבל חיי נצח ויחיה לעד, חיים בריאים ומאושרים, ללא כל קושי ומחסור, במרכז גן עדן. וכל הזמן תטריד את מנוחתו מחשבה אחת: לוּ רק אכלתי מהעץ, לו רק טעמתי מעט מאותו פרי עץ הדעת, מי יודע – אולי הייתי כאלוקים יודע טוב ורע?!

"דבריו של הנחש נכנסו באוזניו של אדם. גם אם לא היה אוכל, גרוע מכך, היה ממשיך לדמיין ולחלום שיכול להיות כאלוקים. אמרתי אז בקול רם: מוטב לך, בשר ודם, שתאכל את הפרי, תטעם ובעצמך תחוש כמה מר ורע הוא החטא, כמה קושי יש בו, כמה מוות, ייסורים וחוליים קשים יביא הוא לעולם, ובלבד שלא תהיה שוטה שעה אחת, ותחלום על מציאות של 'והיית כאלוקים'!".

ניצחונות קטנים

בקריאת התורה השבוע נקרא גם על חטא העגל, פרשה ארוכה שנהוג לקרוא אותה בקול נמוך, מהוסה. שלא ישמעו, שלא ידברו, שלא יעסקו יתר על המידה בחטא הקדמון של אבותינו.

רבים לא יודעים, שלפחות על־פי המדרש והקבלה, בחטא העגל הנורא טמון גם דבר חיובי. בני ישראל כמובן חטאו בכך שעבדו את העגל, זו הייתה נפילה חמורה מאוד שעד היום אנחנו 'משלמים' עליה. ובכל זאת, אין רע בלא טוב. בחטא העגל נולדה ה'תשובה'.

לוּ אבותינו היו עומדים בניסיון הקשה וממשיכים להמתין למשה עוד כמה שעות בודדות, החטא לא היה קורה ועבודת השם, מאז ועד היום, הייתה ברמה גבוהה בהרבה. אך מאידך, באותו עולם 'מושלם' לא היו התמודדויות, לא מאבק מתמיד במלחמת היצרים, לא נפילות ותקומות, לא אתגרים ולא נחת הרוח הגדולה שמקבל בורא העולם מהניצחונות הקטנים שלנו, בני האדם.

יהודי חמוץ וחריף

בעל התניא מלמד בספרו שהקדוש-ברוך-הוא נהנה ממאבקיו של היהודי הפשוט, לא פחות ממה שהוא נהנה מתפילתו ותורתו של בן העלייה.

משל למה הדבר דומה? כותב בעל התניא, "כמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל, יש שני מיני מעדנים: אחד ממאכלים ערבים ומתוקים והשני מדברים חריפים או חמוצים, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש", כך גם לבטיו וניצחונותיו הקטנים של האדם הקטן המתייסר, אינם אלא כ"דברים חריפים או חמוצים... שנעשו מעדנים להשיב הנפש".

"ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאוד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו" להילחם ביצר תמיד.