זלמן הפונדקאי ניחן בעין בוחנת, ובמהירות רבה הוא עומד על טיבם של אורחיו. כך יכול היה לזהות שהיהודי נשוא הפנים שבא היום בפתח הפונדק הוא אדם בעל שיעור קומה רוחנית. והוא כמובן לא טעה. היה זה הצדיק רבי בֶּר מרַדוֹשִׁיץ.

"יאמר לי כבודו", פנה זלמן לאורחו, עת בא זה האחרון לשלם ולצאת לדרכו. "מדוע רקדת כל הלילה? כל שעה עגולה, ממש בכל פעם שהשעון צלצל, שמעתי אותך מתעורר ופוצח בריקוד נלהב. לשמחה מה זו עושה?".

"שאלה טובה", השיב האורח, רבי בֶּר, "אך לא אענה לך עד שתשיב לי על שאלתי: מניין לך שעון הקיר המופלא התלוי שם בחדר?".

מחוגים אופטימיים

"אה", השיב הפונדקאי, "זה סיפור מעניין, הסכת ושמע:

"יום אחד התגלגל לכאן אורח, אברך צעיר בעל פנים כחושות. הוא נכנס לכאן רעב עד מאוד, נתתי לו ארוחה חמה והצעתי לו מיטה. מייד יכולתי לראות כי הוא עני בן טובים, ואתה בוודאי מבין שלא ביקשתי תשלום. היה לי ברור שליהודי הזה אין דבר בכיס.

"לפני שיצא והמשיך בדרכו, הוא נכנס להודות לי, ואמר: הצלת את חיי, אם לא הארוחה הטובה אמש, כמו המיטה החמה – מי יודע היכן הייתי היום. אין לי ממש מה לתת לך, ומשום כך החלטתי להיפרד מאחד החפצים היקרים ביותר הקיימים ברשותי, ולהעניק לך אותו כתשורה. האברך רטט מבכי כאשר הוציא מילקוטו את השעון שראית בחדרך – זהו שעונו של זקני, 'החוזה מלובלין', אמר".

"אכן נודע הדבר", צהל רבי בֶּר, "קדוש השעון הזה, ושונה הוא מכל שעוני תבל. כל שעון המצלצל עת חולפת לה שעה, מזכיר לנו כי עוד שעה חלפה מחיינו, עוד שעה הלכה ולא תשוב עוד, ואנחנו מתקרבים בצעדי ענק אל הסוף העצוב. צלצולו של שעון רגיל מעביר בליבנו תחושה של אי-נוחות ושל דכדוך.

"אבל שעונו של ה'חוזה' הקדוש מצלצל אחרת לחלוטין: בכל שעה אנחנו שומעים בצלצולו את פעמי הגאולה קרבים. הנה עוד שעה חלפה מהגלות, ואנחנו התקדמנו בשעה נוספת לעבר הגאולה הממשמשת ובאה. הלא תבין בעל בית יקר, מדוע קמתי לרקוד?".

להביט אל הגבורה

אנו נמצאים בימי 'בין המצרים'. האבלות על החורבן וגלות ישראל אינם, לצערנו, "אבלות ישנה". מידי שנה מתווספים פרקים למגילת הגלות הזו. אוי, ומי ימנה כמה פרקים ארוכים וארורים נוספו רק בשנה האחרונה...

השעון הטבעי, הרגיל שלנו, מצביע על עוד יום שעובר במציאות הבלתי נתפסת הזו, על עוד שעה ועוד רגע של גלות קשה ומרה. איזו עין לא דומעת? איזה לב מסוגל להכיל את מסת הצרות הצרורות שעוברים אחינו בית ישראל בכל מקומות תפוצותיהם, ובעיקר כאן בארץ ישראל?

אך אנחנו נדרשים להסב את המבט לשעונו של ה'חוזה'. שעון שמביט על הרעש מסביב כפרפורי הגסיסה של הגלות, חרחורים אחרונים של הרוע בעולם. הבה ונביט בגבורת ישראל ומסירות נפשם הבוקעת מתוך החושך, הענן והערפל, ונראה כיצד הישועה מבצבצת לה מתוך אהבת השם היוקדת בליבותיהם של בחורי ישראל, גם אלו שאינם שומרי מצוות לעת עתה, המשליכים את חייהם מנגד למען אחיהם, כדי להציל את ישראל מיד צר.

ננסה לראות את הגאולה המתקרבת מבעד לדם, לאש ולתמרות העשן, ונתחזק באמונה בדברי חכמינו בסוף מסכת סוטה, דברים שאות אחת מהם לא נופלת ארצה בימים אלו:

"בעקבות המשיח החוצפה תגדל, והיוקר יאמיר... ומלכות תיהפך למינות... בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחוכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת; נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים; בן מנוול אב, בת קמה באימה, כלה בחמותה: אויבי איש - אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב... ועל מה יש לנו להישען? - על אבינו שבשמיים".

*

הרבי מליובאוויטש אמר על סמך הקטע התלמודי הזה ועל סמך דברי חז"ל נוספים, כי המשיח קרוב מאוד מאוד. נביט על המתרחש סביבנו כאות גלוי לאחרית הימים, לסוף הגלות. גרוע יותר כבר לא יכול להיות, כנראה שאנחנו על סף הטוב המוחלט. רק שיבוא כבר!