אם היית מזכיר את השם ר' יונה כַּהַן מפולטבה באוזניו של חסיד חב"ד יוצא רוסיה, היית מבחין כיצד רעד עובר בגוו. מלבד היותו חסיד ירא-שמיים דגול ולמדן עצום בתורה, ר' יונה היה בעל אישיות נדירה, כזו המכונה 'בעל מדרגה': איש נתינה, כולו עבור הזולת.

ר' יונה עמד בראש הקבוצה שחילצה מאות משפחות מרוסיה הסובייטית לעולם החופשי בשנים 1946-7. הוא עצמו בחר להישאר ברוסיה ולסייע לנותרים. יום אחד נתפס ר' יונה ונגזרו עליו עשר שנות מאסר במחנה כפייה בסיביר. התנאים הקשים הכריעו אותו עוד בטרם חלפה שנה לבואו, והוא נפטר ומקום קבורתו לא נודע. בן 51 היה במותו.

נוהג היה ר' יונה לשבת מפעם לפעם עם החסידים הצעירים ולהרביץ בהם תורה ויראת שמיים. בהתאספויות האלו העניק להם עידוד והשראה לעמוד בניסיונות הקשים של החיים ברוסיה הסובייטית. עצם קיומן של ההתכנסויות היה מנוגד לחוק. אך דבר לא הרתיע את ר' יונה ממשימתו להפיח חיים ב'עצמות היבשות'.

פעם ר' יונה שם לב כי אחד מבני החבורה 'לא בעניין', כמו שאומרים. הוא ניסה לפנות אליו באופן אישי, לדבר אל השכל ואל הלב, אך כלום. הבחור אטום, משדר ניכור. ואז ויכוח מילולי התפתח ביניהם. הוא התלקח ונעשה סוער, ולפתע, ברגע של חולשה, קם הבחור והנחית סטירה מצלצלת על לחיו של ר' יונה.

ר' יונה נעמד על רגליו. נרגש, הוא ניגש אל הבחור, חיבק אותו ואמר לו: "אתה רשאי להמשיך להכות בי, העיקר שנדבֵּר"...

סורי, לא בעניין

משפט הדורש הסבר מופיע במדרש על פרשת השבוע, וארא: "אלמלא הצפרדע, כיצד היה נפרע הקדוש-ברוך-הוא מן המצריים?"

הרבי מליובאוויטש מפרש זאת בדרך נפלאה. שונאים שונים קמו לעם ישראל בכל הדורות, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אך היה משהו ייחודי במצרים, באימפריה העתיקה והעוצמתית ששלטה בעולם.

האקלים המצרי ברובו מדברי ומועט בגשמים. עם זה, החקלאות המצרית נהנתה ממימי נהר הנילוס, שאותם ויסתו המצרים אל השדות והמטעים בעזרת רשת תעלות ('יאורים'). לא רק שלא היו תלויים בגשמי שמיים, אלא ניתנה להם הפריווילגיה לתזמן ולשלוט על השימוש במשאב החיוני הזה.

היכולת הזו סחררה את המצרים וגרמה להם לחוש גאווה ועליונות, וכפי שמתאר זאת ספר יחזקאל: "לי יאורי, ואני עשיתיני". כביכול, האדם אחראי לגורלו ומסתדר בכוחות עצמו. וכאשר משה רבינו פונה לפרעה בשליחות ה' בבקשה לשחרר את העם, עונה לו פרעה: "לא ידעתי את השם". מעולם לא הרגשתי צורך ללמוד, להכיר ולחשוב על אלוקים.

בתנ"ך מסופר על אויבים היסטוריים שחרפו וגדפו את עם ישראל ואת כל הקדוש והיקר לנו, אבל המצרים? הם פשוט לא היו בעניין. לא היו נגד, לא היו בעד, לא בתמונה. משום כך – משלים הרבי את ביאורו – היה צורך להכותם בצפרדע. גם הצפרדע היא בעל-חיים סתמי. איננה מזיקה ואיננה מועילה. לא נגד ולא בעד. יבוא הסתם ויכה בסתם, וילמֵד הסתם את הסתם שאין סתם!

מה ניקח איתנו

יש כאן גם מסר חשוב עבורנו: ככל שאתה יותר 'נגד', אתה יותר בתמונה. בוודאי שאם אתה 'בעד' אתה בתמונה. הגרועה מכל היא האדישות. ואולי זוהי משמעות נוספת למושג "יציאת מצרים" – לצאת מהאפאתיות לאכפתיות.

מבחינות רבות, אנחנו נמצאים בנקודת זמן משמעותית ומכריעה. כל אחד מבין שמה שהיה זה לא מה שיהיה, הן מבחינה חברתית, הן מבחינת עתידנו בארץ.

המאבקים הפנימיים, עם כל המטען השלילי שלהם, היו בהם צד חיובי אחד: אכפתיות. ואותה עלינו לקחת איתנו גם הלאה, גם כשנתפייס ונחיה ב'אהבת ישראל'. רק לא להיות צפרדע, רק לא לעצום עין ממה שקורה עם מישהו אחר.