בית הכנסת הגדול היה חגיגי במיוחד. הילדים הצוהלים מסתובבים כשדגל בידיהם ובראשו נעוץ תפוח מסוכרר ועליו נר. פה ושם עורכים יהודים 'קידוש' זריז לקראת ההקפות. לא נותר יהודי אחד בכל ברדיצ'ב כולה שלא הגיע לבית הכנסת להקפות.

על יד עמוד החזן ניתן לראות טלית גדולה המכסה דמות השעונה על העמוד. זוהי דמותו של רב העיר, הגאון העצום, הצדיק והקדוש, רבי לוי יצחק, שזכתה ברדיצ'ב שהוא עומד בראשה.

ורבי לוי יצחק שקוע בעבודת ההכנה שלו לאמירת פסוקי 'אתה הראת' שקודם ההקפות. הקהל מתחיל להיעמד במקומות, מוכנים לשאגת 'אתה הראת' הבוקעת מלב האריה של רבי לוי יצחק, ופותחת את סדר ההקפות.

הגבאי מכריז על שקט. הילדים הקטנים גם הם מצווים לשמור כמה רגעים את השמחה בליבם. ושוב מכריז הגבאי בנוסח המקובל "אום 'אתה הראת', בקריאת פסוקי 'אתה הראת' פסוק בפסוק, מכובד אדוננו מורנו ורבינו!".

והטלית הגדולה לא זזה ממקומה. עודה מכסה את הצדיק הנשען כך על העמוד. לחישות נשמעות, והן הולכות ונעשות רמות יותר ויותר. העיניים כולן מופנות למקום אחד – אל הטלית המוטלת על עמוד התפילה.

בבת אחת, מתרומם הרבי, הוא תופס את הטלית בשתי ידיו ומטיח אותה אל ה'עמוד' וקורא: אם אתה הלמדן, ואתה החסיד, ואתה הוא רב העיר – אמור אתה "אתה הראת"!

ובעודו מתנתק מן התיבה וצועד הצידה, הורה לאחד ממקורביו לקרוא את הפסוקים בקול רם. הקהל תמה, אך ההקפות החלו והשמחה בקעה רקיעים. גם רבי לוי יצחק השתתף בשמחה, כמדי שנה, בכל כוחותיו. ועם תום הריקודים לכבוד התורה, התיישבו המקורבים לסעודה עם הרבי.

הכול נשאו את עיניהם אל הצדיק, וציפו לשמוע, האם יספר להם מה אירע שם לפני אמירת "אתה הראת"?

ורבי לוי יצחק סיפר.

ניגשתי לומר 'אתה הראת', ולפתע הגיע 'הוא', היצר הרע בעצמו. והוא אומר לי: הבה ונאמר יחדיו 'אתה הראת'.

חוצפה שכזו. רגעים כה נעלים של הקפות, וגם כאן היצר-הרע מבקש להתערב... אמרתי לו: "מדוע שתאמר 'אתה הראת'? בני הקהילה שמו עליי את עיניהם כי אני רבם, מרא דאתרא. אף אחד לא בחר בך, יצר הרע, להיות רב העיר ברדיצ'ב, ומאיזו סיבה תאמר 'אתה הראת'?".

ואז השיב לי היצר, תשובה קשה מאוד: "הבט פנימה, ברגע כזה של כנות, ואמור לי – האם באמת רק אתה רב העיר? האם לי, לאופיי, להנהגתי, אין מעורבות ברבנותך?".

התביישתי. והשבתי לו: "בחרו בי להיות רב העיר, כי תלמיד חכם אני, תורה לרוב זכיתי ללמוד, ואתה מה?". והיצר השיב לי מיניה וביה: "נו, אמור בעצמך, האם כשלמדת לא הייתי שם איתך? האם אני אינני תלמיד חכם?".

והלב כאב, אך המשכתי וטענתי כלפיו: "אני זכיתי להיות אצל הרבי הקדוש, אצל ה'מגיד', האם גם שם היית?". והיצר השיב ביושר: "כן, גם שם הייתי".

זהו, זה כבר היה יותר מדי. אמרתי לו: "אם אתה הרב, והלמדן והחסיד – גש אתה לומר 'אתה הראת' בעצמך!".

את הסיפור המופלא הזה מספרים כבר דורות רבים. פשטו של סיפור זה הוא מכבשונו של עולם. אין הכוונה חלילה פשוטו כמשמעו, שבתורתו או בהנהגתו של רבי לוי יצחק היה רבב חלילה וחס. על רבי לוי יצחק אמר מחותנו, אדמו"ר הזקן, ברבים: "הקב"ה צדיק למעלה, ורבי לוי יצחק צדיק למטה", ועל צדיקים הדומים לבוראם נאמר "לא יגורך רע".

אבל מוסר ההשכל שבו – דברי התוכחה שהשמיע הצדיק הזה כלפי עצמו – נוגעים לכל אחד מאיתנו.

הסיפור הזה מבטא את הכאב המתמיד שמלווה את עובד השם בכל אורחותיו: "מה עם קצת 'לשם שמיים'?"

אך הכאב הזה, שאינו מרפה, מוכיח שכוונתנו טובה, ובעזרת השם גם מעשינו יהיו כאלה.