קבלת הפנים המרגשת שנערכה בלוד לחסיד רבי זלמן סקובלו כללה גם אורחים נכבדים, כמו רבה הראשון של בני-ברק הגאון רבי יעקב לנדא ז"ל.

רבי זלמן היה חסיד ישיש, בוגר ישיבת 'תומכי תמימים' בעיירה ליובאוויטש, שם למד ב'חברותא' עם הרב לנדא. ר' זלמן נותר שם ברוסיה שנים ארוכות, תחת השלטון הסובייטי, כשהוא מוליד בנים ובני בנים ששומרים על הגחלת היהודית.

ואז הגיע גם תורם לצאת מרוסיה. בשנת תשל"ב (1972) נפתחו שערי מסך הברזל לכדי חרך צר, ומשפחות שמאוד רצו בכך הצליחו לחמוק ולעלות לארץ ישראל. בהן הייתה משפחת סקובלו.

קבלת הפנים הפכה מהר מאוד להתוועדות חברים, כשהרב סקובלו והרב לנדא מתארים זה לזה את קורותיהם בשנים שחלפו. ואז פתח ר' זלמן את סגור ליבו וסיפר לידידו: "שמע, הרב לנדא, היתה לי התלבטות קשה מנשוא. טרם נסיעתי ארצה, ואני יושב בחרקוב שבאוקראינה חשקה נפשי לנסוע לציון הקדוש של אדמו"ר הרש"ב ברוסטוב הרחוקה.

"אך אז התמלאתי בושה איומה, איך אראה את פניי, כיצד אעז לדרוך בתוך ציון קדשו ולהראות את פניי המגושמות מאכילה, שתייה ושיחה בטלה? מצד שני, כיצד אפשר לעלות לארץ ישראל מבלי לקבל את ברכת הפרידה מהרבי? עליי לעלות על רכבת ולצאת לדרך, להתראות בפני הרבי. המוח אמר לנסוע, הלב לא היה מסוגל, ובסוף הלב ניצח... דחיתי מיום ליום, ובסוף לא נסעתי...".

רבי זלמן פרץ בבכי סוער ואמר: "כיצד הייתי מסוגל לעזוב את ברית המועצות מבלי להתראות עם הרבי, הרי אחרי ככלות הכול זהו האבא שלי!".

הספר המעודד

בנקודת הזמן ההיא חלפו חמישים שנה מאז נלקח הרבי הרש"ב לבית עולמו. אך החסיד ידע שביקור ב'ציון' הוא ביקור בדיוק כמו שהיה בחייו. הרבי מביט בו, והוא מציג את עצמו ואת מכאוביו והרבי שומע, מעניק כוח והשראה ודחיפה לפעולה. מרחק חמישים השנים לא היווה מחסום כלשהו מבחינתו.

בכל שנה, כשקוראים את פרשת ויחי אני נזכר בסיפור הזה, ובפרשנותו המיוחדת של הרבי מליובאוויטש לפסוק החותם את הפרשה ואת ספר בראשית: "וימת יוסף... וישם בארון במצרים". הקהל קורא "חזק חזק ונתחזק", והרבי שואל, נתחזק במה? בכך שיוסף איננו? שהחלה גלות מצרים? מה מחזק בזה?

והוא משיב: יהודי חי ב'מצרים', עמוק בצרות ובגלות, טרוד מבוקר ועד ערב וחווה קשיים רבים. לא פשוט להיות יהודי במצרים. מה מחזק אותו? – ספר בראשית! הידיעה שאלוקים ברא את השמיים ואת הארץ, שבסופו של דבר יש שכר ועונש כמו בדור המבול, ההבנה שהוא צאצא של אברהם, יצחק ויעקב עם הסיפורים וההבטחות שלהם, המסר הסודי שעובר מדור לדור, "והאלוקים פקוד יפקוד אתכם" – יום אחד נצא ממצרים. כל אלו חיזוקים שספר בראשית מלא מהם.

רחוקים קרובים

בפסוק האחרון ישנו החיזוק הגדול מכולם: יוסף הצדיק משנה למלך מצרים. יוסף לא פוחד ממצרים, הוא שולט במצרים ועושה בה כבתוך שלו. ובשונה מאברהם, יצחק ויעקב, יוסף לא נקבר בארץ ישראל אלא במצרים. הוא נשאר עם אחיו, הוא זמין, הוא ער לבקשות שלנו, הוא נוכח איתנו בגלות ואיננו "שוכב עם אבותיו" בארץ הקדושה. הוא פה בשביל להיות מליץ יושר עבורנו במרומים. גש אליו, ספר לו את מכאובך. הוא יישא תפילה לפני האלוקים עבורך.

זו הסיבה – הטעים הרבי – שיש צדיקים גדולים שלא נקברו בארץ ישראל. גם אדמו"רי חב"ד בחרו להישאר בחוץ לארץ. אם 'ארץ ישראל' בכל המובנים העמוקים שלה היא מקום של התעלות, 'חוץ לארץ' היא מקום של שפלות, של נחיתות. והצדיקים בחרו להישאר שם, הכי קרוב לתלמידים שלהם. גם אם טכנית התלמידים זוכים לגור בארץ ישראל, לפעמים הם חשים רגעים של 'חוץ לארץ' בחיים שלהם, במובן הכי נחות ועצוב. ואז הם נזכרים שאפשר לנסוע לקברו של הרבי, לכתוב מכתב ולשלוח מייל באתר 'אוהל הרבי', שמודפס אוטומטית, תוך שמירה על דיסקרטיות, ומונח על חלקת ציון קברו. והרבי, הוא בדיוק כמו יוסף הצדיק, כאן כדי להקשיב, כאן כדי לשמוע.