כרכרה מהודרת עצרה ברחובות מרכזי בפטרבורג, אז בירת רוסיה. הדלת נפתחה וראשו של הנוסע הציץ החוצה. הוא פנה לעבר יהודי לבוש בגדי בית פשוטים באמצע הקור הגדול של החורף המזרח אירופאי. השניים החליפו מספר מילים, הכרכרה נסגרה והמשיכה בנסיעה איטית, בקצב ההליכה של היהודי הפוסע על המדרכה.

היהודי היה רבי ישראל קוזיק, גיסו של רבי שניאור זלמן, בעל התניא. בכרכרה נסע שר חשוב של ממשל הצאר. הלה ביקר בתא כלאו של בעל התניא במבצר פטרופבלובסקיה, והתרשם עמוקות מאישיותו של הצדיק. הוא שאל את רבי שניאור־זלמן: "כיצד אוכל להיטיב לך?".

בעל התניא ביקש להודיע לחסידים שהוא בחיים. "ברחובות העיר משוטט אדם בשם ישראל", אמר לשר. "תזהה אותו בקלות משום שהוא לבוש בבגדי בית. הוא גיסי. ברגעי המאסר ביקשתיו לנסוע לפטרבורג. כפי שאני מכירו, הוא פשוט קם ונסע. לא התמהמה אפילו כדי להתלבש. מן הסתם הוא מסתובב ברחוב ומחפש רמזים לגביי. העבר לו את הפתק הזה".

אות חיים

והנה השר איתר את היהודי, שבתחילה נבהל והגיב בחשדנות, אך בהמשך הזדהה כישראל קוזיק. השר לא אמר לו דבר. המרכבה התגלגלה לאיטה והיהודי הבין שעליו ללכת בעקבותיה. הם הגיעו לביתו של השר. השר נעלם בבית, ולפתע מהחלון הושלך ראש סלק גדול1.

היהודי הרים את הירק והבחין בפתק מבצבץ בתוכו. זה היה כתב ידו של בעל התניא, ובו כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". רבי ישראל הנרגש הבין שבידיו אות חיים מהרבי. הבשורה התפרסמה בין החסידים והפיחה בהם תקווה ועידוד עד לגאולה בי"ט בכסלו (שנציין השבת).

בתקופה המטלטלת שאנו שרויים בה, הקריאה 'שמע ישראל' נשמעת יותר מפעם אחת בסיטואציות איומות שאליהן נקלעו יהודים, אחינו ואחיותינו. ואכן, הצהרת האמונה בא־ל בוקעת ממעמקי הנשמה של היהודי ברגעי האמת. וכמו חוליה בשרשרת הנצח של העם הסובל והנרדף, הצטרפה הזעקה הזו למילים שגוועו על שפתי מיליוני יהודים שנהרגו על קידוש השם לאורך ההיסטוריה.

אבל כאן, בפתק של הרבי, ה'שמע ישראל' נשא בשורה שונה. בעל התניא לא יכול היה לכתוב את שמו ומצבו, כנראה כדי שלא להפליל את השר. הוא כתב שמע ישראל. בניחותא, לא בפאניקה. כרוצה לומר: הסדירו נשימה, הכול בסדר. זהו 'שמע ישראל' מפויס, נעים. שמע ישראל במשמעות הפשוטה של המילים: שמע ישראל – האזן יהודי. ה' אלוקינו ה' אחד – כמה טוב השם.

הדרך השלישית

אפשר ובסיפור הזה טמון סודו של בעל התניא, וטמונה המשמעות של חג הגאולה י"ט בכסלו:

לעתים, הבורא יתברך נחווה כיֵשות שופטת ומחמירה, א-ל קנוא ונוקם, שמחפש להעניש את האדם על חטאיו. אבל תפישה כזו, ככל שהיא מועצמת, מדגישה את הפער בין הבורא ובינינו, ומרחיקה את חוויית הקדושה מהחיים הרגילים שלנו. שהרי איננו מסוגלים לעמוד בציפיות הגבוהות הנדרשות מאיתנו.

התוצאה הבלתי נמנעת היא שהאמונה נעשית מנותקת מחיי היום יום. אנו נאמנים לה, מחויבים לה, אבל היא מתנהלת לצד החיים שלנו ולא בתוכם. אנו מאמינים בבורא, אבל חווים את האמונה בשני מצבים אפשריים: כסוג של אסקפיזם, בריחה מצרות היום־יום, והיאחזות במיסטיקה; או בהתמסרות קנאית לפן המעשי וההתנהגותי של האמונה, שמתבטאת בסגפנות מחמירה.

בעל התניא סלל דרך שמראה כיצד הבורא והחיים הם דבר אחד. הלימוד בספרו היסודי, ספר התניא, מתאר את מערכת היחסים שלנו עם הבורא, ונותן לנו להבין שמדובר בסוג של יחסים עם עצמנו. הוא מראה לנו איך למצוא את הבורא ביום־יום, בהווי החיים השגרתיים שלנו, בקשיים ובהצלחות, בהישגים ובכישלונות.

הספר איננו מבטיח חוויה אקסטטית ומסעירה, אלא דווקא רוגע ובהירות. "שמע ישראל השם אלוקינו", מנתחת תורת החסידות, פירושה שהשם (שם הווי־ה של הבורא) המרומם ונשגב, הוא אלוקינו, כלומר, נוכח נוכחות מלאה בכל רובד בחיינו. זהו א־ל אחד, שנמצא בכל מקום, ובכוחנו לגלות את הקדושה בהתאם להוראות התורה.

המאמין, בדרכו של התניא, איננו מתבדל מהחיים הגשמיים כדי לדבוק בקדושה, אלא מוצא אותה ביום־יום שלו. בעבודה, בבית, בשוכבו ובקומו. אין משהו אחר בחייו, ואין זה אומר שאין חיים. יש חיים – והם אלוקיים.