בחור ישיבה מוכשר ושחצן נכנס לפגישת יחידות אצל רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. הבחור היה נחשב כנראה בין חבריו, בישיבה האמריקאית של תחילת שנות הארבעים, ובתחושתו היה למדן ומוצלח בכל מידה נכונה.

הרבי פנה אליו ושאל: "כמה שנים עברו מאז ברית המילה שלך?".

הבחור השיב: "עשרים ואחת וחצי שנה!".

הרבי הגיב: "אם עבר כל כך הרבה זמן, צריכים לחשוב על פעם נוספת...".

כשיצא הבחור, נבוך ומבולבל, הסבירו לו החסידים את פשר דברי הרבי. לא את הגוף ביקש הרבי למול שנית, אלא את הלב. להסיר את המחיצות, את הגאווה ואת הביטחון המופרז, ולגלות מחדש את הקשר הטהור עם הקב"ה.

לא בחינם נבחרה מצוות מילה להיות הראשונה במצוות שצוו בני ישראל, כמו הראשונה שמקיים כל יהודי אחרי לידתו. מילה היא ברית אמת עם הקב"ה. היא פעולה כואבת, יש בה הקזת דם, יש בה גם ששון, והיא כל כולה אומרת: אני כולי של הקב"ה!

איך בונים קשר

סבי, החסיד רבי מוט'ל קוזלינר, היה מפרש את האיחול "כשם שנכנס לברית – במסירות נפש, בהקזת דם התמצית – כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". וכך היה אומר: "'ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי' – הרי זו ברכה כפולה למסירות נפש...".

וסבי, שבעצמו היה מעמודי מסירות הנפש ברוסיה, היה שואל עוד: "מניין לנו שאברהם אבינו חסיד היה? פן ואולי, שמא, היה אברהם אבינו 'יהודי יפה'; גומל חסדים טובים, איש נחמד. מניין לנו שחסיד של אמת היה, אש בוערת בו ומידת האמת מוליכה אותו?".

והיה משיב בלהט: "ראיה מוכחת לי מהכתובים: הפסוק אומר שאברהם נצטווה 'המול לכם כל זכר', ולא נאמר לו כיצד. אם לא היה חסיד אלא 'יהודי יפה', היה משוכנע שהקב"ה רוצה שהוא פשוט יגלח את הזקן...".

אברהם אבינו היה חסיד! הוא הבין שקשר עם הקב"ה כולל ויתור על הנוחות, הוא כרוך בהקזת דם; קשר עם הקב"ה בנוי על מסירות נפש!

המהות של כריתת ברית היא הקרבה והתמסרות. נתינת ה'אני' באופן מלא. אך אין המשמעות של ההקרבה הזו ייסורים ותחושת מסכנוּת חלילה. הלוא חז"ל אומרים שאת מצוות מילה קיבלו ישראל מתוך שמחה, והיא מתקיימת מתוך שמחה ומשתמרת בידיהם.

תן את עצמך

וכה סיפרו חסידים:

היה אברך גדול בתורה, ממשפחת אפשטיין הלמדנית, שהגיע אל בעל התניא, ואז שרף את כל חידושי התורה שלו. לימים, כאשר התפרסם כאחד מצדיקי הדור הגאון הקדוש רבי אייזיק מהומיל, הסביר את מעשהו:

"הגעתי לרבי, התחלתי שלב חדש בחיים, של התקשרות פנימית ואמיתית עם הקב"ה. צריכים לוותר על משהו. אי אפשר להגיע עם כל ה'אפשטיין', והפרצוף המנופח מגאווה של התלמיד חכם. צריכים לחתוך משהו, וכך לכרות ברית".

אלו אינם סיפורי עבר נאים לשעתם. תורת החסידות ודרכיה עומדות ומתריעות בפני כל אחד מאיתנו: תן את עצמך לקב"ה. אל תעניק לו נדבות, הוא רוצה את כל כולך, את הנשמה שלך. הוא רוצה את ה"בדמייך חיי" - את ההתמסרות המוחלטת.

אין פלא, אפוא, שדווקא מתוך הוויתור הזה, מתוך ה"בדמייך חיי", צומחת לה השמחה האמיתית בעבודת השם.

השמחה היא תמיד בת־לוויה של ה'ביטול'. כאשר אדם משתייך אל האין סוף, אל שליחות הנשמה שלו, אז הוא שמח; הנשמה פעילה ולא רדומה. זוהי השמחה האמיתית - כאשר האדם מתמסר לגמרי לייעודו האלוקי, ומגלה את החיות האינסופית הטמונה בנשמתו.