לא קשה היה להבחין בדמותו הייחודית של הפועל המזוקן, המתרוצץ במתחם הנחת פסי הרכבת תחת השמש הקופחת, עמל בעבודת כפיים קשה. משהו בשפת הגוף שלו, בזקנו ההדור ובמאור פניו, היווה ניגוד משווע לסרבל העבודה המוכתם.
רק בערב, כאשר החסיד ר' חיים־משה אלפרוביץ' היה פושט את בגדי העבודה וחוזר לביגוד החסידי, התגלתה דמותו האמיתית.
ר' חיים משה היה שריד לדור של אמת. דור שידע להפריד בין עיקר לטפל, בין הנצחי לחולף. ככל שקידש את המלאכה ואהב אותה, כך שנא את הרבנות והשררה. הוא ברח מהכבוד כמו מאש, והכבוד - כדרכם של הבורחים ממנו - רדף אחריו. רבי חיים משה פשוט הפנה אליו את גבו.
כיצד הגיע ר' חיים משה לעבודת הכפיים במפעלי ים המלח? כשעלה לארץ, ביקשוהו חבריו לשמש כשוחט עבורם. יראת השמיים המופלגת שלו הייתה עבורם חותמת הכשרות הטובה ביותר. ואכן, בתוך זמן קצר ידיו מלאו עבודה ותורים השתרכו מפתח ביתו.
הבין ר' חיים משה ששחיטתו פוגעת בפרנסתם של השוחטים האחרים. טמן, אפוא, את סכין השחיטה, העלים את מעמד ה"שוחט ובודק", ועבר למלאכת הבנייה.
מבחן ההצעה המפתה
יום אחד ניגש אליו מנהל העבודה. "ראה נא", פתח ואמר בחיוך אוהד, "מזה זמן שמתי לב לעבודתך המסורה, יושרך והגינותך, וגם לכישוריך הברוכים, שאינם מנוצלים בעבודת הכפיים הקשה בה אתה עוסק. הייתי רוצה להציע לך לעבור לעבוד במשרדי כמנהל חשבונות, בתנאים נוחים. לא עוד גב שפוף וכואב ועבודה מפרכת תחת כיפת השמיים - במשרד הממוזג תקבל משרה ההולמת אישיות שכמוך".
למרבה הפליאה, רבי חיים משה סירב בנחרצות. "לא!" הוא אמר בקול שקט אך החלטי, "מקומי על מסילת הרכבת ובתוואי סלילת הכבישים. רצוני לעבוד בכל כוחי בעבודת כפיים. כך הראש נשאר חופשי ופנוי לחשוב דברי תורה ורעיונות מעולם החסידות והקבלה. חבל לי להכניס גם את הראש לעול הפרנסה. חשוב לי שהראש – מלך האיברים – יהיה עסוק במה שבאמת חשוב"...
דרכו של יעקב
כאשר יעקב יצא מבאר שבע בדרכו לחרן, מספרת התורה שהוא עצר ללינת לילה בשטח הפתוח ואסף אבנים כדי לערום חומה קטנה שתגן על ראשו מפני חיות רעות. "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו". באופן מפתיע, אנו למדים שאת שאר גופו יעקב השאיר חשוף.
הרבי הסביר: יעקב יוצא לדרך ארוכה, למקום ושמו חרן, רמז ל"חרון אף של מקום בעולם". המקום הכי הפוך ושונה מבאר שבע, העיר של אברהם ויצחק. כשיוצאים לפגוש את העולם אפשר ללכלך את הידיים ואפשר לחטוף מכה ברגליים. אולם על הראש חייבים לשמור. כדי לשמור על השקפת העולם, על האמונה הטהורה, על העקרונות היהודיים ועל אורח חיים של תורה ומצוות, הראש צריך להישאר מוגן היטב.
וכמו יעקב, גם הנשמות שלנו ירדו מתחת כיסא הכבוד, מ'באר שבע' הרוחנית, אל העולם הגשמי המאתגר. גם להן נכונה דרך ארוכה ומורכבת, וגם הן מתבקשות לשמור על עצמן, בעיקר שנשמור על הראש.
האתגר של ימינו
בדורנו, אתגר ההגנה על הראש מקבל פנים חדשות. החיות הרעות הם תכנים בעייתיים שמוגשים אלינו בטלפון החכם, ברשתות החברתיות ובזרם המידע האינסופי, שמאיים להציף לא רק את ידינו אלא גם את ראשנו.
הבעיה היא לא רק ההתעסקות בגלילת הפיד באמצעות האצבעות, אלא מילוי הראש בחלקיקי כלום ושום דבר, במקרה הטוב, ובתוכן שלילי במקרה הפחות טוב.
כל יהודי צריך לשאול את עצמו: איפה הראש שלי? האם בתוך המרוץ אחר הפרנסה והקידמה אני זוכר להשאיר מקום פנוי במוח לתורה, למחשבה טהורה ולרעיונות של קדושה?
גם אנחנו יכולים לבחור. אפשר לעבוד בכל כוחנו כדי להצליח בעסקים ולהתקדם בחיים – ובה בעת לשמור את הראש נקי וטהור, ופנוי למה שבאמת חשוב. כי בסופו של דבר, כפי שלימד אותנו יעקב אבינו, ההצלחה האמיתית נמדדת לא רק במה שאנחנו עושים בידיים, אלא גם – ובעיקר – במה שאנחנו שומרים בראש.
כתוב תגובה