סו"ס תחזור הביתה

"הבא את בנך לכאן, ומה שיותר מהר!", אמר רבי שניאור זלמן, בעל ה'תניא', להורה המודאג. חיימקה היה ילד פלא. כישרונותיו עלו בהרבה על בני גילו. וכשסר לפתע מדרך היהדות, היה השבר כפול ומכופל. אביו, ר' דוד, מיהר לנסוע לרבי.

כעת, כל מה שנותר לו זה רק לשבור את הראש, כיצד גורמים לחיימקה העקשן לקום ולנסוע עד לרבי, לליאדי. איך עושים את זה?

כאשר ממש התקרב הביתה, הבריק לו לר' דוד רעיון "מחוץ לקופסה": "ככל נער בגיל ההתבגרות, גם הוא אוהב לרכוב כאביר על סוס. נכון, זה לא יותר מדי יהודי, זה גם לא כל כך חינוכי – אבל אולי זו תהיה הדרך להביאו אל הרבי".

הפָרָש שחזר

והרעיון הצליח. בתוך שעות בודדות, כבר היה חיימקה רכוב על סוס מהיר בדרכו המהירה לליאדי.

כשהגיע חיימקה אל הרבי, כבר ידעו כל תושבי העיר כיצד הוא הגיע. ובאמת זה היה מחזה חריג: נער יהודי רוכב על סוס. גם שיחתו עם הרבי פתחה בדיוק בנושא הזה:

"מדוע בחרת להגיע הנה על סוס, ולא ככולם, בעגלה מסודרת?" – שאל הרבי.

"זה פשוט. בזמן שעגלה נוסעת קילומטר, אני והסוס מרחפים שני קילומטר וחצי!", ענה הבחור בחיוך גאה.

"טוב ויפה", חייך הרבי, וחידד את מבטו, "אבל זה נכון רק כשהסוס נוסע בדרך הישרה. אם טועים ותועים בדרך – גם הטעות גדולה כפליים... בזמן קצר יחסית אפשר להעמיק בטעות מאוד".

הבחור, הרהר רגע, והשיב: "נכון. אבל כאשר הפרש 'תופס את עצמו' ומבין שטעה – הוא יכול לשוב לדרך המלך הרבה יותר מהר".

חיוכו הרחום של הרבי התרחב, והוא רק העיר: "אבל זה, בתנאי שהפרש אכן 'תופס את עצמו'...". רק אז הבין הבחור שהוא נשוא השיחה...

לקום מהאפר

מעגל השנה היהודי נפתח בחג הפסח – הלידה של העם היהודי. היהודי נחשב אז ל'קטן', שאין מוטלת עליו אחריות רבה, והוא זוכה ל'חסד חינם' מה' בדמות ניסים ונפלאות. משם, בתהליך של התבגרות והבנייה נפשית – בספירת העומר – מתקדמים לחג השבועות, שבו אנחנו הופכים ל"מקבלי התורה", לאנשים בוגרים ובעלי שיקול דעת רציני, המסוגלים לקבל על עצמם את עול התורה הקדושה.

ואחרי האופוריה הזו מגיעה הנפילה הגדולה. בדיוק ארבעים יום אחרי קבלת התורה, מגיע שבעה-עשר בתמוז, התאריך שבו עם ישראל נכשל בחטא העגל. גם במעגל השנה שלנו, אחרי העלייה המטאורית של חג השבועות וההרגשה של המיצוי, מגיעה הנפילה הגדולה, המתבטאת בימי "בין המצרים", שסופם הקשה הוא תשעה באב.

אחרי תשעה באב מתחילה ה'חזרה הביתה'. מידי שנה, ברגע שמסתיים תשעה באב, עם ישראל מתנער, מנקה בזריזות את הפצעים הפתוחים, ומתחיל לטפס בחזרה הביתה, לאבא שבשמיים. תהליך שמתחיל בימים אלו, ועיקרו בחודש אלול. שיא הטיפוס הוא ביום־הכיפורים, שבו אנו חוזרים הביתה – ובשמחת ההתאחדות מחדש בשמחת-תורה.

חמישה עשר (ט"ו) באב הוא חג המציין את תחילת החזרה הביתה, הרגע שבו הפרש "תופס את עצמו", מתנער מהטעות, ומתחיל את המסע אל הדרך האבודה. "כי כל ירידה" – נאמר בספרי החסידות – "היא רק [ל]צורך עלייה. וככל שהירידה עמוקה ותלולה – הרי היא אות והקדמה לעלייה הגבוהה עד מאוד שתבוא בעקבותיה".

חג טו באב הוא, אפוא, החג שלנו. של האנשים שיודעים ואוהבים לטעות. וגם יודעים לקום, להודות בטעות ולהתקדם. אז... חג שמח שיהיה לנו!