חסידים קדמונים היו נזהרים שלא ליהנות משום דבר שלא עמלו עליו. "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך", הזכירו. וכך נמנעו לבקש מתנת בשר ודם, גם כשהגיעו למצבים לא פשוטים. את דברי חכמינו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" קיימו הלכה למעשה.

למידה זו עצמה של זהירות מהצטרכות לבריות, היה רבי שמואל מקַרו‍ֹב מוסיף גם את מדת הביטחון בה' המלאה. וכך גם בערב פסח, כאשר ההלכה שבדרך כלל קובעת ש"שונא מתנות יחיה" מחריגה ואומרת "אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות" – גם מכך היה רבי שמואל נמנע. גם אם הותרה ההצטרכות לבריות, מידת הביטחון לא בטלה, ומן השמיים ירחמו.

ערב פסח אחד הסתובב רבי שמואל וחיפש מלאכה כלשהי, שיוכל לעשות ולהתפרנס ולהביא לביתו את צורכי החג. אך השעות מתארכות, וממון אין.

רבו, החוזה מלובלין, שהיה רואה ברוח קודשו מסוף העולם ועד סופו, עד ששמו נקרא 'החוזה', ראה בצרתו של תלמידו, וכשנכנס אליו הגביר המפורסם רבי שלמה מקנסקבילי, ביקש ממנו כי יראה לדאוג לכל צורכי הפסח עבור רבי שמואל.

עוד עומד רבי שמואל וליבו דואג בקרבו, מגיעה עגלה מלאה כל טוב, נהוגה בידי נוכרי, ועוצרת על יד כתובתו. "משלוח!", קורא הערל, ומתחיל לפרוק מן העגלה את כל צורכי החג. מצות מהודרות, בשר ודגים וכל מטעמים.

מה נשתנה הלילה השני?

שמח רבי שמואל, הודה להשם, ונפנה לסדר את השולחן.

לובו היה טוב עליו, הוא התרגש כל כך עד שלגמרי שכח מקיום העולם הזה. הוא חש כי נפתחים בפניו שערים חדשים, והוא הולך ומתעלה במדרגות הקדושה. את סדר הפסח ערך מתוך התעלות בלתי רגילה, ובסיומו ציין בסיפוק לבני ביתו כי 'סדר' פסח כזה לא זכה לחוות מעודו, ההתעלות העצומה שזכה לה, הכוונות שכיוון היטב על פי כתבי האר"י – כאלו לא היו לו מעולם.

למוחרת, ביום הפסח הראשון, אחרי תפילת המנחה, החליט רבי שמואל לנוח מעט, לאגור כוחות ל'סדר' השני. כדי שיוכל לבוא רענן ושמח ולחזור על מעשי אמש מתוך שמחה וצהלה. הוא שכב ונרדם. שנתו התארכה. בני הבית חששו להעירו, מפני כבודו וגם מפני העייפות הגדולה שראו עליו. גם כשניסו להעירו בעדינות ראו כי הוא איננו שומע, ולא ניסו עוד. עד שהתאחרה השעה, והגיעה השעה שלפני חצות הלילה.

ידעו בני הבית מקפידתו של רבי שמואל לאכול את האפיקומן קודם חצות, גם בלילה השני, לפנים משורת הדין, כמעשה הלילה הראשון. וכך, ניגשו והעירו אותו. רבי שמואל קפץ מן המיטה מבוהל, הציץ בשעונו והבין כי השעה מאוחרת מאוד. בחופזה נטל ידיו, התפלל ערבית, קידש על היין, ובזריזות "בלע" את מילות ההגדה, עד שהגיע ל'שולחן עורך' נותרו רגעים ספורים לחצות הלילה, הוא מיהר לאכול את האפיקומן בדיוק בזמן. ואז פרץ בבכי תמרורים. על ליל הסדר שהופסד, שהפך לשינה. את ה'הלל' אמר בשיברון לב וכך גם את הפיוטים שלאחריו.

"כזה סדר" – סיכם רבי שמואל בפני בני ביתו – "כזה 'סדר', שפל ובזוי, לא ערכתי מעודי, ה' ירחמני".

הסדר הנכון

אחרי הפסח הזדמן רבי שמואל ללובלין, וכשנכנס אל ה'חוזה' ונתן לו שלום והחזיר לו שלום, אמר ה'חוזה': הבה ונתבונן ב'סדרים' שערך רבי שמואל. ובכן, ב'סדר' הראשון רבי שמואל חש כי הוא מפליג בשמיים ותופס לו מעלות עליונות. זה סדר נחות. אך ה'סדר' השני, מה נחמד הוא ונאה, סדר של לב נשבר ועשיית רצון קונו בלי שום טיבותא לנפשו, כזה סדר קדוש ונעלה אין בנמצא.

סיפור זה, שמופיע בכתבי חסידים מדורות קדמוניים, שמעתי ב'דרשת שבת הגדול' מהחסיד רבי עדין אבן-ישראל נשמתו עדן, שפירש הלכה למעשה: 'סדר' כהלכתו איננו בהכרח זה שהצית בך רגשות עזים, אלא 'סדר' שנעשה מתוך התמסרות לרצון אבינו שבשמיים – הוא מה שיוצר 'סדר' איכותי.

וכך, באופן אירוני, אותו שברון לב שהביא את הצדיק לערוך את ה'סדר' בלי שום 'הרגשה אישית', בלי שום תחושת 'עצמי' אלא אך ורק כי 'כך צריך', הפכה את ה'סדר' לראוי והמושלם מכולם.