הרב יצחק דוד גרוסמן, רב העיר מגדל העמק, הוא דמות מוכרת ואהודה בקרב ציבורים רבים, וידוע כמקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמיים. אל מגדל העמק הגיע בשנות ה־70, אז עדיין הייתה מקום נידח, במטרה להחיות לב נרדמים. הוא עשה ועדיין עושה זאת בהצלחה מרובה, לאורך ימים ושנים טובות.

יום אחד נודע לרב גרוסמן כי אחד מתלמידיו בחר בת זוג גויה. מבלי לבזבז רגע לקח הרב את התלמיד ויצאו יחדיו לירושלים, אל רבו הצדיק רבי משה מרדכי מללוב. כשהגיעו אל בית האדמו"ר, פתח הרב את דלת חדר הרבי והכניס את הבחור לשיחה פרטית. הוא עצמו יצא החוצה וישב בבית המדרש, למד את שיעוריו הקבועים ושוחח קלות עם ידידיו תושבי המקום.

השעה התארכה, והתלמיד עודנו בפנים. הרב גרוסמן הבין שמדובר ב'טיפול עומק' והמשיך בשלו. רק אחרי זמן ארוך מאוד יצא התלמיד, פניו קורנות מאושר. הרב גרוסמן ניגש אליו מייד והחל לדובב אותו, ולתמיהתו התברר לו כי האדמו"ר לא שוחח איתו מילה אחת אודות הנוכרייה. הרב לא התעצל, דפק על דלת חדרו של האדמו"ר, נכנס ושאל: "רבי, הבאתי אותו כי הוא רוצה 'שִׁיקְסֶע'..., והרבי כלל לא דיבר איתו על כך!''.

האדמו"ר חייך חיוך רחב, והשיב בשאלה: "מה הוא אמר לך כשיצא מכאן?".

"שהרבי איש מיוחד, והוא ממש אוהב את הרבי", השיב הרב גרוסמן. "הו, מצוין!" חתם האדמו"ר, "אם הוא יאהב אותי, אותה הוא כבר לא יאהב!".

*

הגישה החסידית לטיפול בבעיות שמקורן ב"צד השמאלי" (הנפש הבהמית שוכנת בחלקו השמאלי של הלב) היא באמצעות הגברת "הצד הימני". זה אחד מהיסודות המרכזיים שלה.

וכך מוסרים בשם הבעש"ט "סור מרע ועשה טוב" – סור מהעיסוק ברע, הוא לא חשוב; עשה טוב – התמקד בעשייה חיובית, ובזאת תסור מן הרע.

ספר ה'תניא', בבואו להגדיר את הצדיק, הבינוני והרשע, הוא בוחן אותם לפי הסימן הבא: עד כמה הם אוהבים ומחוברים עם הטוב. כמה חזקה הנפש האלוקית שלהם על מנת שתדחה כל רע. נפשו של הצדיק אוהבת את השם עד בלי די, ומשכך היא נרתעת מעצמה מן הרע, כמו שנאמר "אוהבי ה' – שִנאו רע".

לעומתה, נפשו האלוקית של הרשע חסרה באהבת השם שלה, כלומר: היא בוודאי אוהבת את השם מאוד, אבל האהבה הזו לא גלויה, לא יוקדת דיה עד כדי שתצליח להירתע מן הרע.

ואילו נפשו האלוקית של הבינוני חזקה דיה כדי לדחות מעשים של רע, אם כי לא כדי להגיע לשנאה ומיאוס מן הרע.

זהו מסר מהפכני ומטלטל: אין שנאת רע בלי דבקות בטוב. הצדיק שכה נרתע מן הרע – הרי זה אך ורק בזכות דבקותו בטוב, ואלמלא דבק בטוב לא שנא את הרע. ואני, שלא צדיק אני, במה עליי להשקיע את כוחותיי, את מרצי? – באהבת הטוב.

*

נאמר בגמרא כי הקב"ה מתחרט שברא את היצר הרע. הפסוק אומר "ואשר הרעותי" על בריאת היצר. משמעות ה'חרטה' היא שהבריאה קיימת כדבר שאין לו משמעות עצמית. כמו פיגומים של בניין שהועמדו רק כדי לסייע לעבודת הבנייה, אך מייד כשזו תסתיים הם יוסרו. הם כאן כדי שלא להיות כאן, וכאשר יסירו אותם הם כאילו מעולם לא היו.

תיכף יבוא המשיח. הקב"ה ישחט את היצר-הרע. ואז יבואו כל מיני לוחמי-יצר-הרע מיומנים, עם הפשקווילים הרבים נגד הפרצה האחרונה, ועם ה'מחאה רבתי' על הפרצה שלפניה, ועם השלט הענק במרפסת המתריע בפני הבעיה הזו והזו. ואם זהו אכן כל רוחב עולמם, הם יגלו לפתע שהם לוחמים במציאות שלא קיימת, באפס ותוהו!

כי 'סור מרע' שאיננו תוצאה של 'עשה טוב' הוא פשוט מציאות ריקה.

אולי זוהי כוונת תלמידי המגיד ממזריץ' כשאמרו שעם ספר התניא נצא לקבל את פני המשיח – שכן הספר הזה, העוסק בגילוי הנשמה יהיה רלוונטי גם כאשר היצר הרע כבר לא יהיה כאן. הוא עוסק באהבה, לא במלחמה.