במסורת החסידית, יש מקום של כבוד למי שמעביר רעיונות ומסרים באמצעות 'מעתיקי שמועה' מדור לדור, מאדמו"ר הזקן בעל התניא ועד לימינו. ה'משפיעים' בדור האחרון מציינים במיוחד את דמותו הכבירה של החסיד ר' יחזקאל פייגין הי"ד, שכונה בפי כל 'חצ'ע'.

מסופר שפעם ישב ר' חצ'ע עם תלמידיו בהתוועדות חסידית, בישיבת תומכי תמימים המחתרתית שבעיירה נבל. ר' חצ'ע תבע מתלמידיו שיפור, התקדמות; שיקף להם את מצבם הרוחני, ובאמת שאיננה יודעת פשרות עסק בתוכחה מגולה מאהבה מסותרת. וכשר' חצ'ע מדבר, וניכרים דברי אמת, הלב מתכווץ והדמעות זולגות מעליהן.

לפתע איתות מכיוון החלון. התלמיד שהושאר בחוץ לשמירה מפני סוכני הק.ג.ב., סימן שיש תנועה חשודה מכיוון הרחוב. אנשים לא מוכרים מתקדמים לכיוון המקום. אלו יכולים בקלות להיות שליחי המחלקה היהודית בבולשת, ה'יבסקציה' הנוראה. האיתות הספיק, ובתוך שניות בודדות לא היה זכר להתוועדות שהתקיימה כאן קודם.

אחד נעלם דרך החלון, השני נכנס בתוך הארון. שלישי הסתתר בתת-הרצפה, הרביעי והחמישי היו בעליית הגג. עוד שניים נעלמו בדרך שעד היום אסור לספר. רק אחד נשאר, כביכול מנקה את החדר.

כעבור שעה קלה סימן התצפיתן בדרכיו שלו כי הסכנה חלפה. זו התראת שווא, ואפשר לשוב להתוועדות.

הפעם, כשהתיישבו כולם מחדש, אמר ר' חצ'ע: שמתם לב, כאשר דיברנו בענייני עבודה שבלב, הזלתם דמעות כמים. ניכרה בכם החרטה העמוקה, הרצון לשינוי. אך כאשר האיתות הקל הגיע מהחלון, אף אחד לא הזיל דמעה, אף אחד לא בכה. קמתם ועשיתם!

*

חסידים לא התרגשו מאוד מבכי, גם לא מכל ביטוי מוחצן של רגש סוער. בכלל, חסידים לא חיבבו 'דרמות' רוחניות. היטב זכורה לי תגובתו של המשפיע שלנו בישיבה, שיהיה בריא, כאשר בחור היה בוכה בהתוועדות. כאשר היה רואה שהלה באמת 'כלי' לקבל הערה נוקבת – היה יכול לומר לו כי דמעות אינן העניין, הן אפילו לא מבוא לעיקר.

מה באמת הבעיה בבכיות? מדוע חסידים לא אהבו את הדרמה הרוחנית שסביב ה'תשובה'?

כי בכי – יודע כל אחד – מאפשר לנו לפרוק. הוא נותן תחושת נחמה והקלה. במקום לעורר לפעולה ולעשייה, הבכי מרדים. הוא גורם לאדם לחוש מספיק בסדר עם עצמו. הוא מכהה את הכאב הפנימי, את הדחף לשינוי, את השאלה הבוערת "מה עושים כעת?".

מספרים על תלמיד מישיבת תומכי תמימים שבכה פעם בקריאת שמע שעל המיטה, על כישלונותיו וחטאיו. ואמר הרבי הרש"ב: "הוא כבר מחל לעצמו"...

המשפיע רבי פרץ מוצ'קין היה אוהב לדרוש פסוקים, וכך פירש בהתוועדות את הכתוב "כי עווני אגיד – אדאג מחטאתי". אומר לך מה העוון שלי: שאני דואג מהחטא שלי.

הדאגה מהחטא היא חוויה מקסימה, היא דרמה רוחנית מיוחדת במינה. והיא עצמה החטא שלי. אנחנו בבוץ, זה נכון. את זה הבנו מכבר. הבכי על כך לא יוציא אותנו, להפך; דרך הבכי נלמד "לסלוח לעצמנו" ולהתרגל להתפלש בבוץ ולחשוב שזה נעים.

אז מה כן?

בדיוק כמו בכל עסק אמיתי. כשהוא לא עובד ואין מכירות, ויש הפסדים – מתאספים ובודקים: היכן טעינו, מה ניתן לשפר, וכיצד? איך יוצאים מהברוך?