תלמיד חכם אחד התלונן בפני הרבי ה'צמח צדק' על מצוקה חברתית: "רבי, חבריי בבית הכנסת 'דורכים' עליי. מה שאני אומר לא מוצא חן בעיניהם, הם עושים לי תמיד דווקא, מחפשים אותי".

השיב לו הרבי: "אתה מתפרס על כל בית המדרש. לאנשים אין ברירה, היכן שהם מבקשים לדרוך הם מוכרחים לדרוך עליך...".

על פניו, זו הדרכה יסודית ביחסי אנוש. אנשים זקוקים ל'מרחב מחיה' נפשי, מקום להתבטא בו. אם תחסום להם את כל דרכי הביטוי משום שלדעתך אתה תמיד צודק ודעתך נכונה, הם יהיו מוכרחים 'לדרוך' עליך...

אדם חכם יודע לבלוע את הרוק, לנשוך את השפתיים ולשתוק. אתה לא חייב להביע דעה בכל דבר; לא את הכול אתה חייב לנהל. תן לעוד אנשים לחיות.

אך רבותינו הקדושים ראו בסיפור הזה רעיון עמוק עוד יותר.

אדם ששׂם את עצמו במרכז, והוא טרוד מבוקר ועד ערב רק ב'אהבת עצמו', הוא מזהה כל אדם אחר וכל מילה שנאמרת ככאלה שמבקשים לדחוק את מקומו, שדורכים עליו.

מיהו האדם שלא שם את עצמו במרכז? מי שקיבל על עצמו עול מלכות שמיים. מי שרואה עצמו עבד, משרת, שליח. הוא שם לנגד עיניו את המשימה, את הייעוד שלו, הוא איננו חושב על האינטרסים שלו, מפסיק למצוא בכל דבר בבואה של עצמו, ומתחיל לחשוב מה יועיל יותר לשליחות האלוקית? היכן תפקידו במארג ההרמוני של הבריאה?

חסיד שאל את חברו: "אמור לי, מוישלה, האם היית מעוניין להתחלף עם אברהם אבינו? אתה תהיה במדרגתו, והוא – יהודי פשוט כמוך". החבר השיב: "ומה זה משנה אם נתחלף? לקב"ה יישארו אברהם אחד ומוישלה אחד...". במילים אחרות, ה'אישיו' איננו התפקיד שלי, אלא השליחות האלוקית.

*

באותה ההזדמנות, אמר ה'צמח צדק' דבר תורה על הפסוק "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו".

את המילה "אָוֶן" אפשר לקרוא גם 'או‍ֹן', במשמעות של כוח, כמו בפסוק "מרוב אונים ואמיץ כוח". לפי זה, "איש און" הוא איש בעל תוקף, החזק מאוד בדעתו.

"כשם ש'יעזוב רשע דרכו' זהו דבר המוכרח, אשר בלא תשובה אי אפשר לגשת אל הקודש – הנה כמו כן צריך האיש און, כלומר האיש החזק, לעזוב מחשבותיו, ולא יאמר 'אני אומר כך, אני אוחז כך', כי כל 'אני' ומציאות, הוא מקור הרע, וגורם פירוד לבבות".

וכיצד נפטרים מ"אהבת עצמו", ומתמסרים לאמת ולשליחות? "יש להניח בצד דעת עצמו, מה שהשכל אומר, ולהגביר 'עבודה' על 'השכלה' – ואז זהו 'אמת'".

במילים אחרות, היהודי שאליו דיבר הצמח צדק היה תלמיד חכם, וההערכה העצמית שלו הייתה מובנת. יש לו אמירה אישית על סוגיות תלמודיות, על רעיונות בחסידות ובמחשבת ישראל, ואולי יש לו מבט ייחודי שאחרים לא רואים. אם הוא צודק והללו טועים, דעתו בוודאי משמעותית יותר מדעות של אחרים.

אז מה רוצים ממנו, שיפסיק ללמוד? לנזוף בו שהלימוד הפך אותו לגאוותן ויהיר?

העצה היא "להגביר עבודה על השכלה" – כשאתה לומד, שאל את עצמך: מה התורה הקדושה מבקשת ללמד אותי? מה המשימה שמונחת לפתחי, בחיי האישיים?

*

יכול אדם לקרוא את ספרי הנביאים ולהתמקד בהבנת פני השטח, אולי במבנה הלשוני של הפסוקים, בהבדלים שבין הפרשנויות וכו'. והאחר שואל את עצמו, היכן דברי ירמיהו וחזון ישעיהו פוגשים אותו בחייו?

ההבדל ביניהם נפער אחרי הלימוד. הלומד הראשון יוצא 'עשיר', בעל דעה ובעל ידיעה. הלומד השני גם הוא קנה ידיעות, אבל הוא חש שירמיהו דיבר איתו', דיבר עליו. הוא מקבל את התוכחה כמופנית אליו, והוא הופך לעדין יותר ורגיש יותר.

גם בלימוד החסידות, ברגע ש"מגבירים עבודה על השכלה", הידע הרב שהאדם רכש גורם לו להרגיש שמשימה אדירה מוטלת על כתפיו, ועליו לבצעה בדייקנות. אין לו פנאי לעסוק בעצמו, במה שחושבים עליו ובמה הוא חושב על...