היה זה בחגיגת ברית מילה שהתקיימה לפני 122 שנים בעיר ניקולייב שבאוקראינה. חתן השמחה בן שמונת הימים הוא מי שלימים יהיה הרבי מליובאוויטש, וקהל גדול בא לשמחה משום שסבו של התינוק הוא רבה של העיר, רבי מאיר שלמה ינובסקי.
סעודת ברית המילה התקיימה באחד מימי חול המועד פסח, בביתו של רב העיר. לפתע הבחין הרב כי ר' אשר גרוסמן, אחד מהמיוחדים שבחסידים, המשתתף בשמחה, אינו טועם מאומה. "אני מבין, ר' אשר", העיר רבי מאיר שלמה, "שרצונך לשמור בקפדנות על מנהג החסידים שלא לטעום מאומה בבית זר בפסח. ואולם, רב העיר הנני! ובכן, אלמלא היית ר' אשר אתה – הייתי כבר 'מטפל' בך. מה לעשות ואני חב לך את חיי...".
הטיפוס משתולל
ואז סיפר רבי מאיר שלמה סיפור מופלא. "היה זה לפני מספר שנים, כאשר מגפת הטיפוס הנוראה השתוללה בעירנו והפילה חללים רבים לאין מספר. גם אני נדבקתי בטיפוס, ופינו אותי לבית־הסגר מחוץ לעיר, כדי להרחיק את המחלה מהעיר ולמנוע הדבקה נוספת.
"שכבתי לבדי בבית ההסגר, סובל מחום ומחלה קשה. מהמקום הזה לא חזרו רבים בחיים. הבית היה סגור, דלתותיו נעולות, אין יוצא - סכנה לשלום הציבור. אך ר' אשר לא יכול היה להסכים לכך שחיי, חייו של חבר כה קרוב, יושמו בסכנה.
"מה עשה ר' אשר? בא ועמד מתחת לחלוני והחל להקריא בקול מתוך ספר התניא את 'אגרת הקודש' סימן י"א:
לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה "בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ'" דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״.
.. וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָ'עֵדֶן' שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם...
וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת. אֲבָל הַמַּאֲמִין – לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, וּבְכָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם ״הֵן״ וְ״לָאו״ שָׁוִין אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָואָה אֲמִיתִּית...
אהבה נוקבת
סיים רבי מאיר שלמה: "כך עשה ר' אשר מדי יום ביומו, במחשבה שאולי הדברים הקדושים יגיעו לאוזניי ויעוררו בי תקווה ורצון להילחם על החיים. ואכן, מסירותו של ר' אשר והאותיות הקדושות של ספר התניא נגעו בעומק לבבי והחיו אותי. והנה אני לפניכם, כאן היום".
סיפור זה מגלה משהו מיוחד על טיבה של אהבת חסידים אמיתית. ר' אשר לא בא רק לנחם או להרגיע את ידידו הסובל. הוא בא, יום אחר יום, להשמיע את האמת הנוקבת של אגרת בעל התניא – את האמת התובעת מהאדם להתעלות מעל עצמו, לבטל את רצונותיו האישיים ולחיות באמונה מוחלטת.
ואולם כשהגיעו הדברים לאוזניו של רבי מאיר שלמה, הוא שמע לא רק את האותיות הקדושות של התניא. הוא שמע גם את קולו של חבר אמת שעומד בחוץ, יום אחרי יום, ומדקלם בגרון ניחר, בדבקות ובאמונה. המסירות הזו של ר' אשר, שהאמין בכוחו של חברו לשמוע ולקבל אמת נוקבת זו גם במצבו הקשה, התמזגה עם האמת העמוקה של דברי התניא. ומתוך השילוב הזה - של אהבת חסידים טהורה עם אמת רוחנית תובענית - דווקא משם צמחה הישועה.
הוסיפו תגובה