החוקר הרוסי איבד את קור רוחו. אם להניח את האצבע על הנקודה שהכי הרגיזה אותו – זו שלוות הנפש של הנחקר שלו. כזו עוד טרם ראה.

הוא שלף אקדח מהמגירה והטיח אותו על השולחן. "דבֵּר!", שאג, "ספֵּר מהיכן התקציבים להחזקת מפעל היהדות בכל רחבי הס.ס.ס.ר., מי הם אנשי המפתח של המחתרת שלך, מה שיטות העבודה, איך אתה מצליח להתל בנו ולקיים מדינה בתוך מדינה? ספֵּר!".

ורבי יוסף יצחק שניאורסון, אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, נותר שליו כמקודם, כאילו הוא יושב בביתו שלו. ומחייך.

החוקר השחיל את אצבעו בשמורת ההדק ואמר בארסיות: "הצעצוע הזה כבר פתח פִּיו‍ֹת של חכמים רבים. הם חשבו להתחכם, אבל כשהצעצוע הזה בא לידי שימוש, כולם דיברו, אוהו דיברו".

"ראה חבר", השיב לו הרבי, "הצעצוע שלך לא עושה עליי רושם מיוחד. הצעצוע הזה מפחיד אנשים שיש להם עולם אחד והרבה אֵלים. לי יש א-ל אחד ושני עולמות, והצעצוע שלך פשוט לא מעניין אותי".

וזהו.

הרבי שוחרר מהמאסר, ואחר כך בא עוד מעצר, והרדיפות של השלטונות הלכו וגברו, טבעת החנק התהדקה עד שהגיע המאסר האחרון והקשה מכולם, שבו חיי הרבי היו בסכנה ממשית. השבוע, לפני שמונים ושבע שנים, הוא שוחרר במהלך ניסי, וי"ב בתמוז הפך לחג הגאולה.

מי מאמין באלילים

סיפור האקדח והצעצוע מהדהד מאז ועד היום. באיזו עבודת אלילים האשים הרבי את החוקר הסובייטי, הלוא הוא היה אתאיסט הנאמן רק לדרך הקומוניסטית של מרקס. על אילו 'א־לים' רבים' הרבי מדבר כאן?

ובכן, לפנינו תובנה מעמיקה על אודות עבודת האלילים, שלא פסה מן הארץ.

עובד האלילים הקדמון חי בעולם מבוהל. הוא לא ידע מהיכן תצוץ הצרה הבאה. האם 'אל הגשם' יכעס, או 'אל השמש' יזעם, אולי 'אל הבריאות' יחליט להשתולל ו'אל הים' יעלה על גדותיו. יומם ולילה הוא עסוק בכיבוי שרפות, בלרַצות את האלים, בלשעבד לגחמותיהם את שלוות הנפש ורוגע הרוח, במתן קורבנות בהמה וקורבנות אדם. ומה עושים כאשר נפלת בדיוק בין אינטרסים מתנגשים של שני 'אלים'?

גם עובד האלילים המודרני חי בתוך טירוף מערכות. יש את אל החברה ואת אל הפרנסה, אל ה'מה יגידו' ואל הבריאות. האלים לא מתו, הם רק החליפו שמות. ובתוך כל אלו האדם עסוק בלרצות את כולם. הוא קופץ מאליל אחד למשנהו. הוא רץ לרכוש ביטוח לכל צרה, וגם ביטוח לבטח את הביטוח. הוא מנסה לנחש מה יהיה, דרוך לעדכוני החזאים ומטה אוזן בחרדת קודש לפרשני החדשות.

חיים רק פעם אחת?

המשותף לשני עובדי האלילים הוא ששניהם חיים בעולם ממדי אחד. הדבר היחיד שוודאי בעולמם הוא עצם הקיום שלהם ועליו הם נלחמים. הם צריכים להציג לחֶבְרה חזות של חיים טובים ויפים, כדי לרצות אותה; לבקר במסעדות יוקרה כדי ואז להתעמל קשות עבור אל הבריאות, ושוב חוזר חלילה. העיקר שהעולם האחד והשברירי שלהם לא יפגע. "חיים רק פעם אחת" הם יטענו, ושוב יהדסו בין מזון טעים ומעובד כי "חיים רק פעם אחת", למזון בריא ומחשל כי "חיים רק פעם אחת".

ומאחר שכל עקרונות החיים מיוסדים על עבודת האלילים הזו, הרי שהדבר הכי מפחיד הוא אקדח טעון של רובה. זהו בהחלט צעצוע שמאיים ישירות על העולם האחד. ועבורו, כל האלים האחרים נכנסים לקיפאון. אתה היום איש של טרוצקי, מאמין בפרשנות הזו של הקומוניזם, עד שסטאלין יהפוך את השיטה הזו לאסורה, ובתוך רגע תאמין במשהו אחר, בלהט ובאש בעיניים. וביום שתצליח להגר לארצות הברית, תהפוך לקפיטליסט נלהב. האלים מתחלפים לפי הצורך. העיקר החיים, השרידות, היכולת לשמר את המעמד החברתי לעוד כמה ימים.

בוז לך, עובד אלילים. הפחד הוא מנת חלקך. לעומת זאת, עובד האלוקים יודע שהכול מאיתו יתברך. הוא יוצר אור והוא בורא חושך, עושה שלום ובורא רע. הטוב מאת האלוקים וגם את הרע נקבל מאיתו. יש דין ויש דיין. יש תכלית לחיים. והחיים עצמם? – רק פרוזדור לטרקלין, החיים האמיתיים הם בעולם הבא. ומה יש לפחד?