שמעתי מיהודי יקר, הרב טוביה בולטון מכפר חב"ד, את הסיפור הבא.

פעם נסע ברכבת עם המשפיע הנודע רבי מענדל פוטרפס, שהיה איש פיקח וחסיד מופלג.

רבי מענדל היה מבוגר בשנים, זקנו ההדור ירד על פי מידותיו, וקמטי פניו העידו שחווה לא מעט בשמונה שנות מאסרו במחנה הכפייה הסובייטי. הוא הסתובב בין הקרונות והציע לנוסעים להניח תפילין.

קשה היה לסרב ליהודי כמוהו. יהודים הפשילו שרוולים והניחו תפילין זה אחר זה.

והנה, ניגש רבי מענדל ליהודי אחד וביקש ממנו להניח תפילין. היהודי סירב, ואף הרים את קולו וצעק על רבי מענדל, שופך עליו את כל מריו על "הדתיים" ו"הפרזיטים" וכו'.

רבי מענדל נותר שלֵו, ובחיוך גדול ובמבטא אשכנזי ישן אמר לאיש, "אבל אני אוהב אותך!" (נשמע כמו: "אַבו‍ֹל אני או‍ֹיהֵב או‍ֹיסו‍ֹךְ"). היהודי המשיך לקצוף ולרטון, ורבי מענדל חזר על השורה "אבל אני אוהב אותך", שוב ושוב.

העיד הרב טוביה שמיים וארץ: לא זזו משם עד שהפשיל אותו יהודי את זרועו, והניח תפילין, ואף חיבק ונישק את רבי מענדל.

היכל הזכות

המלאך מיכאל הוא הממונה על עם ישראל ותפקידו ללמד זכות עליהם.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי רועי החסידות, לקח על עצמו אף הוא את המשימה לסנגר על כל יהודי באשר הוא. אמר על כך בעל התניא: "'מלאך ישראל' יכול להתבייש מול מחותני, רבי לוי יצחק, רבי לוי יצחק עושה זאת הרבה יותר טוב ממנו!".

מה הכוונה "עושה זאת טוב יותר" – פירש בעל התניא:

מעצם העובדה שרבי לוי יצחק הוא אדם, בעל 'נשמה', והמלאך הוא רק מלאך, מובן שהנשמה תעשה זאת טוב יותר מהמלאך, שהרי נשמה גבוהה וחכמה יותר ממלאך, בכך אין חידוש.

החידוש הוא: מלימודי הזכות של הרב מברדיצ'ב, הקדוש‏־ברוך־הוא בנה היכל מיוחד בשמיים, "היכל הזכות". ומכאן ואילך, כל יהודי שמלמד זכות על נשמה אחרת, שנמצאת בכל סוג של גוף, ואחר כך אומר פרק תהלים כמו שצריך – נכנס ל'היכל הזכות'. ואז, בהיותו ב'היכל הזכות' זוכים לישועה הוא וגם היהודי שעליו לימד זכות, כל אחד במה שהוא זקוק לו.

כל האהבת ישראל שיש לו למחותני הרב מברדיצ'ב – המשיך בעל התניא ואמר – אינה שוות ערך לאהבת ישראל של הבעל-שם-טוב. שהיה אומר: "צריכים למסור נפש עבור אהבת ישראל, גם עבור יהודי שמעולם לא ראית".

שבעה נרות, מנורה אחת

עם ישראל נדמה כידוע למנורה. "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ", אומר הנביא זכריה. לכל סוג של יהודים יש קנֶה ונר משלו במנורה, ואור מיוחד שהוא מפיץ בעולם.

שבעת קני המנורה כנגד שבעת הרועים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. כל אחד מהם מעניק משהו לכל נשמה. מאברהם מקבלים את אהבת השם, מיצחק יראת שמיים, מיעקב את מידת האמת, וכן הלאה.

אבל מי מדליק את כל הנרות כולם? רק אהרון הכוהן הגדול, "אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אם רוצים להדליק נשמה של מישהו אחר לא צריכים דבר נוסף על האהבה.

אם רוצים להדליק מישהו, להעיר את האהבה הישֵנה – יש לדבוק בדרכו של אהרון. רק באהבה. באהבה גדולה.