רבי שמואל לויטין היה שליחם של אדמו"רי חב"ד בגרוזיה. הוא פעל בכותאיסי ובבאטומי, העמיד תלמידי חכמים ויראי שמיים, ועל פעילותו אף נאסר בידי השלטונות. כשהצליח להיחלץ מרוסיה, קיבל משימה חדשה מהרבי הריי"צ, רבי יוסף יצחק שניאורסון: לנסוע לארצות הברית ולגייס כספים עבור יהודי רוסיה.

בין יציאתו מרוסיה לנסיעתו לארצות הברית, הייתה לו, לרבי שמואל, הזדמנות קצרה, לפגוש את הרבי שהיה באותו הזמן בפולין. עשר שנים חלפו מאז פגישתם האחרונה, עשר שנים של געגועים וכמיהה. בשנים האלו היהודים תחת השלטון הקומוניסטי סבלו רדיפות קשות, ור' שמואל היה עֵד לסבלם.

שָׁכַח את האזהרה

טרם כניסתו לפגישת ה'יחידות' עם הרבי, ניגשו אליו בני משפחת הרבי בבקשה כפולה: "אנא", התחננו, "אל תספר לרבי על סבל היהודים ברוסיה. גם בלי שתספר מצטער ובוכה הרבי בכל יום על צרותיהם של ישראל. גודל צערו מזיק לבריאותו הרופפת". הם יידעו אותו שהתלאות שעבר הרבי שינו את מראה פניו לבלי הכר. "את חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם".

ר' שמואל קיבל על עצמו את בקשתם. אך כשנפתחה הדלת, וראה את פני קודשו של הרבי, נשכחו כל האזהרות. הצער העמוק שהיה נסוך על פני הרבי דקר את ליבו, והמילים פרצו מפיו כמעיין המתגבר: "רבי! הרי נאמר 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך' - כל הצער והייסורים בגלות אינם אלא 'רגע' בלבד!". הרבי הביט בו במבט חודר והשיב: "אכן זה רק 'רגע', אך רגע מר!".

המילים האלו שברו את ליבו עוד יותר. כשיצא, חלק את כאבו עם אימו של הרבי, הרבנית סְטֶרְנַה־שרה. להפתעתו, הרבנית לא נחרדה. היא חלקה עימו תובנה עמוקה ששמעה מזקנו של רבי שמואל, החסיד המופלא רבי גרשון בֶּר: "'רע' – אסור לומר; הלוא אין רע יורד מלמעלה, כמבואר בתניא. אך 'מר' מותר לומר, כי לפעמים המציאות יכולה להיות מרה. יש לדעת, שה'מר' הוא תרופה ובו טמונה תחילת הגאולה".

מרירות כחלק מהריפוי

הבחנה זו בין 'רע' ל'מר' היא מהותית בתורת החסידות. 'רע' מבטאת מצב של היעדר טוב מוחלט, דבר שאינו אפשרי בעולם שנברא ומונהג על ידי הקדוש־ברוך־הוא. לעומת זאת, 'מר' היא תחושה סובייקטיבית, כמו טעמה המר של תרופה מרפאת. המרירות היא חלק מתהליך הריפוי עצמו.

הסיום המופלא של הסיפור הגיע בפורים בשנת ת"ש (1940). הרבי, שכבר ניצל בחסדי שמיים מציפורני הנאצים והגיע לחוף מבטחים בארה"ב, נשא מאמר חסידות על הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". בתוך דבריו הזכיר: "כשיבוא משיח במהרה ויתגלו הרחמים הגדולים, אז יראו כי כל אריכות הגלות היא אכן רק רגע קטן". בשעת אמירת הדברים הביט הרבי בר' שמואל בחיוך מריר, כאומר: עכשיו אתה מבין למה התכוונתי?

שמונים וחמש שנים עברו מאז והגלות טרם הסתיימה. הגלות הכללית וגם הגלות הפרטית. נזכור, הגלות היא אומנם רגע מר, אך הוא חלק מהגאולה.

זוהי נחמה עמוקה לכל מי שמתמודד עם קשיים. המרירות שאנו חווים איננה 'רעה', אלא חלק מתהליך ריפוי. בסופו של דבר, כשיתגלו "הרחמים הגדולים", נבין שכל הצער לא היה אלא רגע חולף בדרך לגאולה השלמה. כל 'רגע מר' הוא צעד נוסף בדרך להתגלות הטוב המוחלט.