"סעודת שבת אצל ר' יואל" הייתה אירוע חשוב בישיבה. החסיד רבי יואל כהן, ששימש כ'חוזר', המסבירן המוסמך של הרבי, היה גם 'משפיע הישיבה'; הדמות הרוחנית הרשמית שישיבת 'תומכי תמימים' כפופה לה. וככזה, הוא שקד על טיפוח התלמידים. ר' יואל הקדיש לחלוטין את חייו הפרטיים עבור המשימות של הרבי, וכך בכל שבת ושבת היו מתארחים סביב שולחנו קבוצה של תלמידים.

בסעודות השבת הללו, ר' יואל היה מעביר באופן בלתי פורמלי את יסודות דרכי החסידים כפי שקיבלם מהחסידים בדורות הקודמים. לא פחות ממה שהיה ר' יואל עמקן והוגה בתורת החסידות, היה הוא חוליה של זהב בשושלת 'העתקת השמועה' הפנימית החסידית. אצל ר' יואל למדנו את מה שלא כתוב בשום מקום, את הניואנסים הדקים של איך חסיד חושב, כיצד הוא מביט על העולם ואיך הוא מתנהג.

וכך בסעודת שבת אחת אצל ר' יואל, ניגנו התלמידים את ניגונו הקדוש של הרבי על המילים מסליחות של ליל יום הכיפורים "דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים, והיא תהילתך". רבי יואל שהיה גם בעל-מנגן מופלא (בעל-מנגן: בעל מסורת מדויקת בניגוני חסידים), התמסר לניגון.

כשסיימו, שאל: "מה דעתכם; בפיוט נאמר 'דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים', לכאורה הארכת אף לרעים היא חידוש, ואילו לטובים היא דבר פשוט יותר. ואם כן, הסדר היה צריך להיות בשיטת 'לא זו אף זו' – לטובים ולרעים, ראשית את הדבר הפשוט יותר ורק אחריו את החידוש. מדוע מיקם הפייטן את ה'רעים' כאפשרות ראשונה, ורק אחריה גם 'לטובים'"?

מחלה קשה

ורבי יואל השיב בסיפור מיוחד שקיבל מה'תמימים הראשונים' – מתלמידי ישיבת תומכי תמימים המופלאה כשעוד שכנה בעיירה ליובאוויטש:

מעשה ב'תמים' אחד שנקרא לעמוד לעבודת צבא הצאר. והרי הוא דבר ידוע שיהודי, ובוודאי תלמיד ישיבה, הנמצא בצבא הצאר הרי זה פיקוח נפש ודאי, בגשמיות וברוחניות. והיו ה'תמימים' מוצאים דרכים שונות כיצד להישמט מעבודה עבור חיל פרעה. הפעולה הראשונה שבה היו נוקטים הייתה, כמובן, בקשת ברכה מהרבי.

הלך אותו 'תמים' ופנה לאחד מזקני החסידים, אלו שנקראו ה'יושבים' בליובאוויטש. 'היושבים' היו חסידים ותיקים ויראי שמיים, ומאחד מהם ביקש התמים שיכתוב עבורו את ה'פדיון-נפש', את בקשת הברכה מהרבי. כך היה מקובל באותם הימים, שלא יהין אדם לכתוב בידי עצמו את פתקאותיו אל הרבי, אלא יפקיד זאת בידי חסיד ירא-שמיים באמת.

ואכן, שמע אותו 'יושב' את בקשת ה'תמים', ונפנה לכתיבת ה'פתקא'. הוא ציין את פרטי הבעיה וכשסיים שאל את ה'תמים': "נו, אתה כותב הרי אליו בעצמו, שיהיה בריא, אולי תנצל זאת גם עבור יתר הדברים שאתה זקוק להם. מה מצבך עם 'רוחניות'?".

"רוחניות?!", חזר הבחור בתמיהה, "ברוחניות, הכל בסדר ברוך השם!".

פניו של החסיד הזקן התכרכמו, והוא אמר: "כזו מחלה קשה, שברוחניות הכל בסדר, את זאת בוודאי מוכרחים לכתוב לרבי!".

החידוש הגדול

רבי יואל סיים את סיפורו וחזר לניגון: "זהו הפירוש בניגון – 'להאריך אפך לרעים' קל יותר להבין. מגיע אדם, והוא חש שרע לו, הוא מוצא את עצמו כלי ריקן, ופונה לקדוש ברוך הוא בבקשת מחילה. והקב"ה מאריך אף. הרי דבר פשוט הוא!

"אך כאשר האדם חש מן 'הטובים', שמצבו הרוחני, בסך הכול, לא כל כך נורא, וגם לו הקב"ה מאריך אף – הרי זה החידוש הגדול יותר!".

וכך רגיל היה הרבי לומר: 'השמח בחלקו' זו מעלה גדולה בגשמיות, וחיסרון גדול ברוחניות.

ובסגנון אחר היה שונה ואומר: "קבעו חכמינו, 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות', ואם אינו רוצה מאתיים? כנראה שאין לו באמת מנה'". אם באמת יש לך קשר לנקודה של אמת רוחנית, בוודאי שתרצה ממנה עוד ועוד, ולעולם לא תחוש בנוח עם מה שכבר השגת.