"רבי וולף, היזהר בדבריך, דע מה לענות כשישאלוך".

במילים תמוהות אלו נפרד מורנו הבעל־שם־טוב מתלמידו רבי זאב-וולף קיצס, כאשר האחרון יצא למסע אל ארץ ישראל.

הדרך מפודוליה (חבל ארץ היסטורי שרובו באוקראינה) לארץ ישראל עוברת מהים השחור אל מיצרי הדרדנלים בטורקיה, שם ממשיכות הספינות אל הים התיכון עד שהן מגיעות לנמל עכו או יפו. הדרך יכולה לארוך שבועות מספר, והטלטלות שעוברת הספינה הרעועה על גלי הים הופכות את הדרך למסוכנת וקשה במיוחד. תחנות הביניים הן הזדמנות לעמוד על קרקע יציבה, ולחלץ את הגוף והנפש מפחדי הים.

באחת התחנות באחד מאיי הים ירד רבי וולף מן הספינה והחל להסתובב, כמנהגו להתבודד ולדבוק בבוראו. מתוך ריכוזו לא שם לב לצפירות הרמות שהשמיעה הספינה, וכאשר הבחין בה, כבר הפליגה לדרכה בלעדיו.

רבי וולף נשאר לבדו. הוא הביט כה וכה וראה שאין נפש חיה. חשש זחל לליבו. מה יעשה כעת? האם ספינות נוספות נוהגות לעגון כאן, ולחלץ אותו? ומה יהיה על חפציו ומטלטליו שנותרו בספינה? מה יאכל, והיכן יישן? אך מייד החזיר את מידת הביטחון בזוכרו כי כל הנעשה הוא בהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך שמו.

תשובה בשליפה

התעודד רבי וולף והחל ללכת לאן שלקחו אותו רגליו. לפתע עלה על דרך סלולה. עד מהרה הבחין בבית ממרחק. הלך רבי וולף אל הבית, דפק על הדלת והיא נפתחה בפניו. לתדהמתו גילה בבית יהודי זקן, שפנה אליו מייד בברכת שלום מפתיעה: "שלום עליכם רבי וולף, מדוע כבודו כל כך מודאג?".

רבי וולף, שרגיל היה בניסים ונפלאות מבית רבו במז'יבוז', לא יצא מכליו מאזכור שמו ברוח הקודש, והוא השיב עניינית: "אני בצרה. הספינה שבה באתי נסעה ונשארתי כאן לבדי".

"אל דאגה, רבי וולף", השיב הזקן המסתורי. "הישאר כאן לשבת קודש, ואחרי שבת יבואו לכאן בוודאי ספינות אחרות שתוכל לנסוע איתם. גם מניין יש כאן, אל דאגה!".

כך היה. שבת יהודית לעילא עברה עליו. ביום ראשון בבוקר יצא מביתו של הזקן, כשזה מלווה אותו אל מעגן הספינות שבו עתידה לעגון ספינה נוספת. רגע לפני שנפרד ממנו שאל הזקן: "רבי וולף, שכחתי לשאול אותך – מה עושים היהודים במדינתכם? כיצד הם עוברים את התקופות הללו?".

ורבי וולף שהיה טרוד במחשבותיו, השיב "הקב"ה, יתברך שמו, לא שוכח אותם...". ובמילים אלו נפרדו השניים.

הספינה יצאה לדרך ורבי וולף הרהר בקורות השבת המעניינת שחווה. לפתע נזכר בדברי הפרידה של הבעש"ט: "היזהר בדבריך, דע מה לענות כשישאלוך". הדברים הללו התחברו לו מייד לשאלת הזקן בפרידתם כעת, וצער גדול עלה בו: "מדוע לא סיפרתי לזקן על צערם ודוחקם של ישראל בארצות הגולה?!".

החמצה היסטורית

החליט רבי וולף לשנות את נסיעתו ובהזדמנות הקרובה לא להמשיך לנסוע לארץ ישראל, אלא לשוב למז'יבוז' אל הבעש"ט. וכך עשה.

כשעמד רבי וולף בפני הבעש"ט ונתן לו שלום, גילה לו מייד הבעש"ט: "זקן זה, שזכית לעשות שבת במחיצתו, הוא לא אחר מאברהם אבינו עליו השלום. בכל יום עומד אברהם אבינו לפני הקב"ה ושואל: 'ריבונו של עולם, מה נעשה עם ילדיי?'. והקב"ה משיב לו: 'אינני שוכח אותם'.

"עד שאמר הקב"ה לאברהם: 'ואם רצונך בראיה, הרי רבי וולף נוסע לארץ ישראל, והוא עֵד כשר ונאמן – שאל אותו!'. אילו, אילו היית משיב כהוגן ומספר על ייסוריהם של ישראל – משיח היה מגיע!".

*

האם המסר של הסיפור הוא שאין להודות על הטובה? שחייבים תמיד לחפש את חצי הכוס שאיננה מלאה? ברור שאין זו הכוונה של הבעל־שם־טוב, חלילה וחלילה!

ההודיה המתמדת לקדוש ברוך הוא על הניסים והנפלאות, ובפרט אלו שאירעו לנו לאחרונה, צריכה להפוך למכפיל כוח של בקשה וציפייה, של אי הסתפקות. תחינת 'עד מתי' איננה סתירה להכרה בנס. להפך, היא התוצאה שלה. כי "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ומי שטעם את היכולת האלוקית, יודע עד כמה אנחנו רחוקים ממה שעוד צריך – ועתיד – להתרחש, במהרה בימינו אמן.