במשרדו הקטנטן של הרב חודקוב, המזכיר של הרבי מליובאוויטש, היה מקום רק לשני אנשים. קשה להאמין שמהחדרון הזה, שאפילו מפת כדור לא היה אפשר לפרוש בו, חלש המזכיר על עולם השליחות – כלומר – בכל העולם כולו.

עמד שם לייבל, פליט צעיר מרוסיה שזה עתה החליט להקים בית עם רייזל, אף היא פליטה כמוהו. עבור השניים, המעבר מחיי הדיכוי בברית־המועצות לחירות של ארצות המערב, הייתה גאולה של ממש.

"חושבים לשלוח אותך", אמר הרב חודקוב בקצרה.

"הנני!" השיב לייבל מייד.

"אתה לא שואל להיכן?! ומה עם הכלה, דעתה איננה חשובה?", תמה הרב חודקוב.

"אנחנו כבר החלטנו", ענה לייבל בפשטות, "אנחנו נהיה בדיוק איפה שהרבי רוצה אותנו. וזה לא משנה לנו היכן".

המאזין הסמוי

לשני צדדי השיחה היה ברור שהמילה "חושבים" מרמזת לרבי בעצמו, ומדובר על שליחות לכל החיים. גם כאשר לייבל שמע שהיעד הוא מרוקו הערבית, לא שינה את דעתו לרגע. הוא יישלח לאן שהרבי מבקש לשולחו.

בבוקר שבת אחת, בדרכו לבית־המדרש, פגש בחסיד מבוגר, שלא היה מודע למאחורי הקלעים. "לייבל, מדברים שאחרי החתונה אתם נוסעים למרוקו. מה קרה לכם? זוג צעיר, בלי פרנסה, בין ערבים אפריקנים. אני ידיד של המשפחה שלך, מה קרה לך?!".

לייבל השיב לו בלהט: "חסיד יקר, אני מאוד מכבד אותך. אבל האם אתה מבין שמי ששולח אותנו זה הרבי בעצמו? מה זה משנה אם יוצאים לעיר מפורסמת בארצות הברית או לחור נידח בג'ונגלים? הרבי נותן לנו את הזכות להיות שלוחים שלו!".

"לייבל", הפציר בו החסיד הזקן, "אני מדבר איתך בהיגיון, ואתה מחזיר לי בדיבורי חסידות?!".

"אינך אלא זקן אשמאי!" התרעם לייבל, "חסיד יוצא לשליחות כי הרבי שולח אותו. ואנחנו יוצאים בשמחה ובטוב לבב!".

תוך כדי הוויכוח הנסער, הבחין לייבל באנשים המסמנים לו להביט מאחוריו. כשהסתובב, נדהם לגלות את הרבי בעצמו, וחיוך רחב על פניו. נבוך, נמלט לייבל לבית המדרש. כעבור זמן קצר זימן אותו הרב חודקוב ומסר לו: "הרבי ביקש להודיע לך, שהוא מאוד נהנה מהדברים שלך הבוקר...".

מה המניע?

במרוקו המוסלמית הצליחו ר' לייבל ורייזל להקים, עם עוד משפחות של שלוחים מסורים, מפעל חיים מופלא. בהדרגה, במסירות ובחוכמה, צמחה רשת מפוארת של מוסדות חינוך, מפעלי חסד ומרכזי תורה, שהפכו לשם דבר בכל צפון אפריקה.

אלפי תלמידים זכו לחינוך יהודי טהור, ביניהם כאלה שהפכו לדמויות מפתח בעולם התורה כמו הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר שליט"א, שעד היום מדבר בהערצה על מורו ורבו ר' לייבל.

כאשר ר' לייבל חלה במחלה קשה והרופאים במונטריאול אמרו שנותרו לו חודשים ספורים לחיות, הגיב בפשטות: "אחזור למרוקו, לעוד כמה חודשים של שליחות...".

עשרים שנה חלפו מאז פטירתו, והרבנית רייזל עודנה שם, ממשיכה במסירות את המפעל האדיר שהקימו יחד. ילדיהם כולם מפוזרים בשליחויות ברחבי העולם, ממשיכים את דרך הוריהם במסירות נפש.

השבת יתכנסו אלפי שלוחי חב"ד בניו יורק לכינוס השנתי. מפעל השליחות התעצם פי כמה. השלוחים פרוסים בכל פינה בעולם – מנפאל ועד אלסקה – מקימים בתי חב"ד ומושיטים יד לכל יהודי.

אך המניע נשאר זהה: הם לא יצאו לשליחות כי זה נוח או מתגמל, אלא משום שהבינו את משמעות המילה "שליחות". זו אינה התנדבות או פעילות חברתית, זו משימת חיים.

והמסר הזה נוגע לכל אחד מאיתנו: בכל מקום שאנחנו נמצאים בו - במשפחה, בעבודה או בקהילה - אפשר לחיות חיים של משמעות, כאשר אנו זוכרים שלא באנו לעולם רק בשביל עצמנו.