עוד לא בן שש היה דוב־בֶּר, בנו של בעל־התניא, וכישרונותיו הנדירים נודעו לכול. בגיל חמש סיים את התנ"ך ובגיל שש החל ללמוד גמרא.

יום אחד אפשר לו המורה הפרטי, רבי אברהם, לצאת להפסקה קצרה בחצר. במהלכה נכנס השכן ר' בֶּר הרופא והחליף כמה מילים עם רבי אברהם. לפתע קרא, "אוי, אנו נמצאים כבר עמוק בחודש אלול וטרם הכנתי את העלוקות!".

באותם הימים, העלוקות תפסו מקום משמעותי בכלי העבודה של הרופא. העלוקות היו מצויות בשפע ביער בימות הקיץ, אבל בחודש אלול, כאשר מזג האוויר התחיל להתקרר, הן הלכו ונעלמו. על הרופא המקומי להיערך מראש לשמור עלוקות בצנצנת לשימוש בחורף הקרוב.

כשהסתיים יום הלימודים וברלה הצעיר חזר לביתו, הוא נכנס אל בית המדרש הצמוד לבית. והנה הוא פוגש שם חבורת חסידים משוחחים וליבם טוב עליהם. הילד, עוד לא בן שש, פנה אליהם ואמר בחומרה: "אנו כבר עמוק בתוך אלול, ועדיין לא העמדתם את העלוקות, ובמקום זאת אתם יושבים וצוחקים?!".

דממה נפלה בחדר. האברכים ידעו שהילד הזה קדוש מלידה, והיו מודעים לסגולות נפשו הבלתי מצויות. הם היו משוכנעים שהוא מוסר להם את דברי אביו, בעל התניא. אחד האברכים שבר את השתיקה ושאל לכוונתו. והילד השיב: "העלוקות מוציאות את הדם המקולקל ומרגיעות את 'רתיחת הדמים'. חודש אלול הוא הכנה לראש השנה, וצריכים להוציא את הדם המקולקל ולהרגיע את הרתיחה של הדם".

הילד נכנס לביתו, והאברכים החלו לדון בפתגם ששמעו ממנו. הדברים הסתובבו עד שהגיעו לאוזניו של בעל התניא. בעל התניא הגיב כי הוא לא אמר זאת, אך הילד צועד בדרך הבעש"ט ללמוד מכל דבר הוראה בעבודת השם. "אנחנו התייגענו על זה – על דרך הבעש"ט – ואצל הילדים שלנו זה כבר נמצא בדם", אמר, וסיים: "מי שהולך בדרך הבעש"ט והמגיד ממזריטש, ישריש בעצמו ניצוץ, התעוררות, רגש טוב, בעבודת השם – לו ולדורי דורות".

באותו ראש השנה – כך תיארו הנוכחים – נכח פתגם העלוקות בבית המדרש בליוזנה והרצפה הייתה רטובה מדמעות. בשמחת תורה עמדה באוויר ההבטחה של אדמו"ר הזקן, והנעליים נקרעו מרוב הריקודים.

*

מה הכוונה "להוציא את הדם המקולקל"? מה הפשר "להרגיע ("להשקיט") את רתיחת הדם"?

הרבי הסביר.

הדם חם ורותח, והרתיחה מסמלת חִיות. חיות אמיתית קיימת רק בקדושה, שהרי טומאה וקליפות הן שקריות וכוזבות, ואין להן קיום אמיתי לאורך זמן. ובכל זאת, כדי לאפשר לנו בחירה חופשית עולה מחזה תעתועים לפיו יש קליפה עם חיות. זהו 'דם מקולקל'.

סילוק הדם המקולקל היא פשוטה למדי. להתלהב פחות מהגאדג'ט החדש, למעט את ההתרגשות ממנה משובחת במסעדה. קצת פחות רתיחת הדמים בנושאים שאינם עבודת השם במובהק.

מהי הרגעת רתיחת הדם? אין הכוונה לדם המקולקל, שאותו מסלקים, אלא לדם הטוב. מדוע לצמצם ולהרגיע, והלוא חִיות והתלהבות בקדושה הן דבר מאוד מבורך!

הנה סיפור חסידי נוסף.

פעם ביום קר הלכו חסידים על גדת נהר וראו גוים חוצבים בקרח צורה של שתי-וערב. שוחחו החסידים ביניהם על המוסר ההשכל שיש ללמוד מכך, והסיקו שמים עניינם טהרה, אך אם המים קפואים – עלולה להיווצר עליהם אפילו צורה של שתי-וערב.

ובכן, שאל הרבי, מדוע מבקש הרבי האמצעי "להשקיט את רתיחת הדם"?!

כאן מסתתרת תורה גדולה. התלהבות והתרגשות הן לעיתים תולדה של חשיבות עצמית, גם אם הן בעבודת השם. האיש מתלהב ממה שגרם לו עונג ושמחה. נכון, זה מעולה שהתורה הקדושה והמצוות מסבות לאדם שמחה. אבל היסוד של עבודת השם זו 'קבלת עול', צייתנות. לפעמים זה דורש לוותר מעט על ההתלהבות. לעומת זאת, התלהבות שבאה בעקבות 'קבלת עול' היא התלהבות טובה. לכן, חשבון הנפש שלנו צריך לעסוק לא רק באיזו התלהבות יש לנו במצוות, אלא בעיקר באיזו גישה של צייתנות והתמסרות אנו עושים אותן.