פניו של האורח האירו באור יקרות. לפי חזותו הוא נראה בסביבות שנות העשרים המוקדמות שלו. בעל הפונדק עצר לרגע מהעיסוקים הקדחתניים שלו והציץ בפני ההלך. זה לא עוד אחד מהמבקרים השוטפים בפונדק הדרכים שעל אם הדרך.

המארח, יהודי מבוגר וכפוף גב, סיים להציע את מיטתו של האורח הצעיר. האורח הודה לו וביקש לשאול שאלה. "אמור נא, יהודי יקר, כמה שנים הינך מתגורר כאן, באמצע השומקום?".

"שלושים שנה, ברוך השם, והעסק ברוך השם משגשג!", השיב הפונדקאי.

"ומניין לתפילות, וספר תורה, יש באזור?", שאל האיש עם הפנים המוארות.

- "לא ממש... בחגים אני נוסע לעיר הסמוכה, אבל ביום יום? לא, אין לנו מניין...".

- "וכיצד יכול יהודי לחיות כל כך הרבה שנים ללא חברה יהודית, ללא בית כנסת קרוב לביתו?", תמה האורח.

השאלה נותרה ללא מענה.

בין הדברים הבין המארח שאיש שיחו הוא תלמיד של ה'מגיד' הגדול ממזריטש, אך את זהותו – לא ידע.

הכול ארוז

כעבור זמן מה יצא האורח מחדרו. לפליאתו, הבית נעלם כאילו איננו. כלומר: התקרה והכתלים על מקומם, אבל הריהוט וכל היתר כבר הועמס על שתי עגלות גדולות שממתינות בחוץ.

האורח יצא החוצה, והנה ניגש אליו בעל הבית בהכנעה ואמר: "רבי, המתנו רק לכם, כדי שנוכל לפנות גם את חדרכם".

"ולאן נוסעים בכזו בהילות?", תמה האורח.

"כמובן, לעיר הגדולה", ענה ללא שהיות בעל האכסניה הזקן. "כדי שיהיה לנו מניין וספר תורה. לא נאה לבעל בית יהודי לגור כל כך הרבה שנים ללא מניין יהודים, הלוא כבודו בעצמו אמר זאת...".

"רואה אתה" אמר רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן, לנכדו, כאשר סיפר לו ברבות הימים את הסיפור – הלוא הוא עצמו היה האברך האורח – "מיהודים כאלה יש ללמוד כיצד על יהודי לנהוג. היהודי הפשוט ידע רק שלפניו ניצב תלמידו של הרבי. והתלמיד הצעיר הזה מעיר לו הערת אגב על מגוריו, והוא... בלי לחשוב פעמיים, רואה כאן הוראה ברורה, כך צריך לעשות, מייד ועם כל הנשמה!".

חיסרון שהוא יתרון

בשבוע שעבר קראנו בתורה על עמלק, מחינו את שמו ונאבקנו בקרירות ובספק שהוא מנסה להטיל בכל דבר. השבוע נקרא את פרשת פרה, העוסקת במצוות פרה אדומה. אדם שנטמא ונגע במת צריך להיטהר באפר של פרה אדומה שנשחטה ונשרפה לפי כללים מדוקדקים הכתובים בפרשה.

מצוות פרה אדומה מוגדרת 'חוק'. כלומר, מצווה ללא הסבר הגיוני. שלמה המלך, שהצליח להבין את טעמן של כל המצוות, כתב על המצווה הזו: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני".

ה'חיסרון' של המצווה הזו, בהיותה משוללת סיבה הגיונית הוא עצמו היתרון שלה. זו מצווה שבאה לחנך לקיום מצוות – רק כי כך צווינו, ללא שום הסבר נוסף.

יהודי חייב להתרגל ולהתחנך, שהמושג "למה?" לגיטימי רק אחרי שכבר ביצע את ההוראה. יהודי הוא אדם חושב, מתווכח וחוקר, אבל באותה מידה ממש יהודי הוא עבד נאמן, ביצועיסט שלא מבין. והדברים לא רק שאינם סתירה אלא הם משלימים האחד את השני.

כשהפקודה מגיעה הישר ממלך מלכי המלכים – מבצעים אותה כלשונה. אפשר גם להוסיף ריקוד של מצווה, על הזכייה הגדולה לעשות את רצונו של בורא העולם. אם נזכה להבין – מה נפלא. לא נזכה? – אז מה...

ורבי יוסף יצחק מליובאוויטש, הרבי הקודם, שאל: מדוע לחייל יש גם ראש, עבור מה הוא זקוק לו? והשיב בעצמו: כדי שיהיה על מה לתלות את הרצועה של הנשק!