"על עצמי לא אכפת לי, רבי. לא באמת באתי עד לכאן כדי לבכות על כסף שאבד לי, על הפרנסה שנכרתה. אבל אני עסוק כל כך בלסייע לאחרים, אנשים שתלויים בי. כעת, כאשר ירדתי מנכסיי – כיצד אוכל לפרנס אותם?".

בחדרו של בעל התניא עמד ר' זלמן אחד, שלצד היותו תלמיד־חכם ועובד השם היה גם נדבן מוערך בקהילתו. לאחרונה ירד מנכסיו ובא לתנות את כאבו בפני הרבי.

תשובתו של הרבי הכתה אותו בתדהמה: "אתה עסוק כל הזמן בשאלה 'מה אני צריך', במקום בשאלה החשובה באמת, 'בשביל מה צריכים אותי'?!".

והוא צנח על מקומו מתעלף.

כאשר התעורר, פתח זלמן בסדר יום חדש לחלוטין, שבמרכזו השאלה הגדולה "עבור מה צריכים אותי?".

אתה, זקוקים לך!

את הסיפור הזה ציטט רבי יוסף יצחק שניאורסון, אדמו"ר הריי"צ (הקודם) מליובאוויטש, במאות מכתבים שונים לניצולי השואה, פליטי החרב ושבורי הלב, שהצליחו להימלט בעור שיניהם מהתופת וביכו את מר גורלם.

המסר של הרבי במבט ראשון מהמם את הקורא. זה איננו מסר מלטף, של השתתפות בצער והבעת אמפתיה, אלא מסר מטלטל ומנער. במקום לחשוב על העבר, על מה שאיבדת, על החסר ועל האובדן, תתמקד בעובדה שאלוקים החליט להשאיר אותך בעולם.

מה הוא צריך ממך? מה השליחות שהוא מייעד לך? מדוע נעקרת מהבית ומסביבת המגורים ומצאת את עצמך בצד השני של העולם. אתה מחזיק פנס, אתה צריך להאיר. במקום לכוון את הפנס לפנים שלך, תאיר את העולם.

גם באגרות הקודש של הרבי, ממשיכו של אדמו"ר הריי"צ, אפשר לשים לב לתופעה המופלאה. אנשים פותחים בפניו את ליבם בצורה החשופה ביותר, משתפים אותו במכאובים ובקשיים האינטימיים ביותר שלהם.

בדרך כלל, המענה לא יהיה הבעת חמלה או חיבוק, אלא להיפך: הרבי ישאף להוציא את הנמען מההתפלשות בקושי ולהחזיר אותו למסלול של שליחות ושל תרומה לעולם, למסלול של חיים.

לצאת מהבאסה

וזה עובד. מי שהקשיבו בקול הרבי, ובמקום להתבוסס בשלולית הצרות שלהם בחרו לשקוע בעשייה חברתית, בהרמת קרן היהדות ובאקטיביזם יהודי – הפכו לאנשים מאושרים, שיש להם סיבה לקום בבוקר, ושהם מרגישים נחוצים.

בדיוק כמו יוסף בפרשת השבוע, שיושב בבור הכלא ובמקום לשקוע ברחמים עצמיים הוא עסוק בלהאיר. בדיוק כמו החשמונאים, שלימדו את עמנו לדורות: דווקא כאשר בחוץ יש חושך, וקר, תדליק נר. הדלקת? מחר תדליק שניים. אחר־כך שלושה. תגביר את האור, ובסוף העולם כולו יהיה שטוף אור.

מאז חג שמחת תורה האחרון כולנו שבורי לב, אבלים וכאובים. לעתים, הלך רוח כזה עלול להוות כר נוח לפסיביות, לשקיעה בצפייה אינסופית בחדשות ולשום דבר. ימי החנוכה עומדים כאן כדי להזכיר: הדרך אל הריפוי עוברת בעשייה.

במקום להתמכר לפינוקי ניחומים שיעשו לך נעים באווירה המלנכולית שעוטפת אותך, תחשוב לרגע מה אתה יכול לעשות עבור מישהו אחר. קום מהספה, גש אל הרחוב, תדליק אור.