אחת מדמויות ההוד של כפר חב"ד היה ר' חיים שרייבר זכרו לברכה, המורה ללימודי חול בתלמוד התורה. כן, זו לא טעות. ר' חיים היה עובד השם מופלא, שתפילותיו בשבת נמשכו שעות ארוכות. אני זוכר אותו בעיקר בשנותיו האחרונות. הייתה סביבו הילה מיוחדת, בעיקר סיפרו עליו כי הוא בנו של החסיד הגדול ר' פִּינְיֶע רַקְשִׁיקֶר. מיהו פיניע זה – לא ידעתי. רק זאת ידעתי, גם כילד, כי פיניע רקשיקר היה "תָּמִים".

כאשר אמרו בכפר חב"ד את המילה "תמים", במלעיל, וכאשר התיו קמוצה בקמץ קטן, היה ברור שהנשוא השתייך לקבוצת תלמידי העילית של ישיבת 'תומכי תמימים' של רבי שלום־דובער מליובאוויטש.

אלה היו תלמידים ממובחרים, שבעתיד יהוו את הגרעין הקשה של המחתרת החסידית בברית־המועצות, זו שנאבקה במסירות־נפש כנגד המשטר האכזרי כדי לשמר את גחלת היהדות במדינה. ובכן, פיניע רקשיקר היה תמים כזה. איש של מסירות נפש. מעבר לכך לא שמעתי על אודותיו מאומה.

כשגדלתי קראתי ושמעתי נפלאות על ה'תמים' הזה. בין היתר הסיפור הבא: בישיבה בליובאוויטש היו, הפלא ופלא, שני 'פיניע', ושניהם מהעיירה החב"דית 'ראקשיק' שבפולין. שניהם כונו בדיוק באותו השם "פיניע רקשיקר", ובין הבחורים ידעו להבדיל ביניהם באמצעות סימנים שונים.

עולם החוויות

עברו ימים ושנים. רוסיה עברה מהפכה, ושני ה'פיניע' נפלו משני צדי הגדר: פיניע, אביו של ר' חיים 'שלנו', נעשה חסיד גדול ולוחם חסר פשרות במחתרת החסידית. ואילו פיניע השני, התגלגל בין הקומוניסטים ואף קיבל שם משרה חשובה.

יום אחד נוצר צורך דחוף באישורים על משהו לא ממש חוקי. אינני יודע האם זה היה על השגת חומרי בנייה למקווה או העלמת עין מאפיית מצות, אך היה צורך במישהו שידבר עם ה'צד השני'. פיניע רקשיקר החסיד החליט לעשות מעשה מסוכן: להיפגש עם פיניע רקשיקר הקומוניסט, ואולי אהבת קדומים תסייע לו לפעול.

היה זה בליל שבת, כשפניע רקשיקר דפק בביתו של פיניע רקשיקר, וגילה אותו יושב, סיגריה בפיו, והוא מעיין בספר הקדוש 'ליקוטי תורה' של בעל התניא... רוחו של פיניע 2 הייתה טובה עליו, והוא אישר לפיניע 1 את כל אשר ביקש.

כאן לא יכול היה פיניע 'שלנו' לבלום את סערת הנפש שהתלהטה בו. "פינייע", פנה בכאב לחברו, "איך הידרדרת כל כך?".

ופיניע השני, שפקחות וכנות חסידית עוד פעפעו בו, השיב: "אכן, למדתי הרבה, חוויתי לא מעט, ואולם הלימוד היה שלא על מנת לקיים. החוויות המיוחדות שעברנו בישיבה נותרו חוויות ולא חיברתי אותם 'לחיים עצמם'. ולימוד מסוג כזה, הלוא יודע הינך, לא נשאר אחר כך דבר".

מה שישמור עלינו

הפרשה שלנו פותחת בגילוי השכינה הגדול שהיה בשעת הקמת המשכן, רגעי ההוד וההתגלות, והכיסופים של בני אהרן להתקרב עוד אל הקודש עוד ועוד, עד שפרחה נפשם מהם. אך בהמשך לכך עוסקת הפרשה ב... איסור אכילת שקצים.

זו מצווה שעוסקת בדבר כה נחות... מי מעוניין בכלל לאכול שקצים? אם כן, איך אפשר להכיל את הפער הזה בין תחילת הפרשה לסופה?

הרבי הסביר פעם את עומק המסר: אתה יכול להיות נוכח בהשראת השכינה, להיות מחובר עם דביקות כמו של נדב ואביהו, אבל אם לא תחליט שכל זה חייב להפוך מחוויה להנחיות מעשיות – אתה עלול להידרדר גם לאכילת שקצים.

לא החוויה היא שתהפוך אותך לעובד אלוקים; רק קבלת העול, המשמעת הפשוטה, ההיצמדות להלכה היבשה בשולחן ערוך, רק זו תהיה המסגרת שתשמור עליך בצד הנכון של המפה.