נער הייתי, וסבי, סבא מוטל, היה בשנת האבל על אימו ועבר לפני התיבה כשליח ציבור – מה שמכונה 'חיוב'. יום אחד, בבואו לבקר בביתנו ויצאנו ל'מנחה', הזדרזתי לבית הכנסת כדי לארגן מניין, שלא יצטרך להמתין ולטרוח בעצמו לשם כך. לא זכרתי שהיה זה ראש-חודש, שבו ל'חיובים' יש 'פטור' מעמידה לפני התיבה. כך קרה שנאלצתי אני לעבור לפני התיבה במניין עם סבא.

הוצאתי מכיס הג'קט את תפילון ה'מנחה ערבית', והתחלתי "אשרי יושבי ביתך" בקול רם.

סבא ניגש אליי עם סידור, הניח לפניי ואמר: לפחות כשליח ציבור, תתפלל מתוך הסידור.

באמת שלא הבנתי. מה חטא הספרון החמוד שלי, שלא יכול לשמש אותי כשליח ציבור?

עברה תקופה, ואז שמעתי את סבא מספר בשם אביו, החסיד רבי חיים זלמן:

"מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים? – דורות הראשונים למדו מתוך גמרא קטנה והתפללו מתוך סידור גדול. דורות האחרונים מתפללים מתוך סידור קטן ולומדים מתוך גמרא גדולה".

זו אבחנה מעניינת, המדייקת מִבחינה חסידית את היחס שלנו לתפילה וללימוד:

המצב הנכון והטבעי של יהודי שהוא תמיד עם ספר קטן ביד. הוא יושב עם משניות ומעלעל, מנצל את הנסיעה ברכבת או באוטובוס ללימוד דף גמרא, הוגה בחוברת של דברי חסידות וכן הלאה. הגמרא צריכה להיות קטנה, נוחה לטלטול ולעיון בכל מצב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".

התפילה, לעומת זאת, דורשת יישוב הדעת. "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי לכוון את ליבם למקום", נאמר במשנה. התפילה דורשת ריכוז מוחלט, וניתוק מהסחות דעת ודאגות. "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו" – ובכן, כאן בדיוק דרוש סידור תפילה גדול, עם אותיות מאירות.

מזל יש לו לסבא, שלא הספיק לראות יהודים מתפללים מטלפון...

*

בעל התניא מברר בספרו 'לקוטי תורה' את הדעה שסבורה שתפילה לא נמנית במניין תרי"ג – כיצד ייתכן הדבר, והלא אין בעולם דבר יסודי כתפילה!

והוא משיב: כידוע, רמ"ח (248) מצוות עשה מקבילות לרמ"ח איברי האדם. ואולם, חוט השדרה איננו נחשב במניין רמ"ח. הוא איננו איבר; הוא מערכת העצבים של האיברים כולם. כך גם התפילה, היא איננה מצווה – היא החיות של המצוות כולם.

תפילה, על פי הדרכת החסידות, איננה רק 'בקשת צרכים', אלא ליבת הקשר עם הקב"ה, והיא עומדת במרכז עבודת ה'. היא המרכז והכל סביבה, "וכשאתה מתפלל" – אמרו חז"ל – "אל תעש תפילתך קבע".

*

הרבנית רבקה שניאורסון, זוגתו של הרבי המהר"ש, החלימה ממחלה קשה וחשבה להפסיק לאכול קודם התפילה כפי שפסק חמיה, ה'צמח צדק' שהיה גם עמוד ההוראה בדורו. כשנודע לו הדבר קרא לה ואמר: אל תתחכמי, "עדיף לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול".

הרבי מליובאוויטש הסביר: 'לאכול' – בכלל זה כל ענייני החיים הסדירים. 'להתפלל' משמעו – הקשר עם הקב"ה.

השאלה שצריכה להנחות אותנו תמיד היא: מה נועד עבור מה. האם הקשר עם הקב"ה נועד להשרות ברכה במעשי ידינו, והמשמעות היא שהם העיקר, או שה'אכילה' וענייני העולם נועדו לטובת ועבור התפילה, והיא נקודת המרכז של החיים – הקשר עם הקב"ה.

התשובה: "עדיף לאכול בשביל להתפלל". כמובן, התפילה היא העיקר. כל השאר רק סובב אותה, ומהווה מצע שעליה היא תוכל להתפתח ולהתקיים בצורה הטובה ביותר.