פעם ישבו לפני הגאון הצדיק רבי אייזיק מהומיל חבורת תלמידים מופלגים, והוא היה שקוע בלימוד מעמיק עימם. לפתע נפתחה הדלת, ובפתח עמד יהודי עגלון, שוטו בידו. "רבי," פנה בשאלה, "מותר לי – ככוהן – לקחת גרושה?".
"באיזו דרך אתה מתכוון לנסוע?", שאל הצדיק בנחת.
- "לישוב 'בילופולי', הרחוק מכאן כשלושים קילומטר".
רבי אייזיק ביקש מאחד התלמידים שיגיש לו את ספרי ההלכה הכבדים – ה'שולחן ערוך' וה'טור' מחלק אבן-העזר. הוא עיין בהם בעומק, כאילו מדובר בשאלה הלכתית סבוכה. "האם אתה נוסע לבדך, או שיש לך עוזר עגלון, 'מצליף'?", הוסיף לברר.
"אכן יש 'מצליף' המתלווה אליי לכל הנסיעות", השיב העגלון.
"ובכן", פסק רבי אייזיק בארשת פנים רצינית, "עבור הדרך מכאן לבילופולי, וגם בדרך חזור, מותר לך לקחת גרושה".
"הרבה יש ללמוד מסיפור זה, וכאמור 'תן לחכם ויחכם עוד'", כותב על המעשה הזה אדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף יצחק מליובאוויטש.
היה 'שאיל'
הדבר הראשון שקופץ לעין הוא מידת הסבלנות ואהבת ישראל המופלאה. באמצע שיעור תורה מעמיק של אחד מגדולי התורה בדורו נכנס יהודי עגלון עם שאלת עם הארץ. הוא אינו מבחין בין איסור נישואי כוהן לגרושה לבין הסעת גרושה בעגלה. ורבי אייזיק מעניק לו את מלוא תשומת הלב, נותן לו תחושה שהשאלה מורכבת ומסובכת, ומוסיף לברר פרטים – והכל כדי להעניק לו תחושה נוחה ומכובדת.
אך רבי יוסף יצחק מלמד מכאן תובנה עמוקה עוד יותר, הנוגעת לכל אחד מאיתנו בתפקידו כהורה, כמורה, או בכל מפגש עם אדם המבקש להתפתח: החובה להיות 'שאיל'. 'שאיל' פירושו להיות אדם המשרה סביבו תחושה ש"זה בסדר לשאול, ולשאול הכול, אני כאן". התשובה לא חייבת לבוא מייד, אבל עצם האווירה המאפשרת שאלות – היא מתנה יקרה מפז.
"אפילו בשאלה שלא מדעת ושטות", כותב הרבי, "צריכים לתת את המענה באופן רציני אשר מגביה את השואל משפלותו, ומעמידו במצב עילוי לפי ערכו. זה – העילוי – הוא התחלת רפואתו מבערותו... ראשית כול צריכים לעשות את המחונך והמודרך לכלי קבלה, והוא בזה שפועלים בו איזה עילוי להרימו משפלותו וגסותו".
דמיינו את אותו עגלון כשיצא מחדר הלימוד. הוא בוודאי חש איש חשוב, ושהשאלה שלו היא בעלת משמעות. סביר להניח שירגיש בנוח לשוב ולשאול שאלות רציניות יותר, על בשר וחלב ועל שמירת שבת. וכשישיבו לו בגובה העיניים, יגדל הסיכוי שיבוא גם לשיעור ההלכה בבית הכנסת, ואט אט יתרומם מהמקום בו הציב את עצמו תודעתית, ויצמח לאדם חדש.
ויודעים מה? הסיפור הזה חי ונושם גם היום. הנה יהודי שמבקר לראשונה בבית הכנסת - אולי בשנת אבל, אולי בא להשלים מניין, ואולי אפילו התעוררה בו הנשמה – והוא, איש מכובד, נכנס פנימה. ופתאום ברגע אחד הוא חש כמו גר, כמו מהגר תרבות, כמו זר במקום הזה של 'הדתיים'.
האם הוא ימשיך לבוא ולבקר כאן, ואף להיות 'חלק'? התשובה תלויה במידה רבה ברמת אי-הנעימות שיחוש. ובדיוק כאן כל אחד מאיתנו מוכרח להיות 'שאיל'. בלי התנשאות, בלי תחושת עליונות. פשוט, בגובה העיניים. בדיוק כמו שמסבירים לאדם ששואל "איך מגיעים לרחוב ויצמן".
אומנות ההגבהה
ואנחנו ההורים, צריכים לאפשר לילד לשאול כל שאלה, אף שלא תמיד נספק לו את התשובה. וזה לגמרי בסדר; כאשר אנחנו קשובים ומעודדים אותו לשאול, אנחנו מעניקים לו את המתנה היקרה מכל: את התחושה שהוא בסדר, שמותר לו להיות סקרן, לתהות ולחקור. שהשאלות שלו, גם אם לפעמים נראות תמימות או פשוטות בעינינו, הן חשובות ובעלות ערך.
כי בסופו של דבר, כפי שלימד אותנו רבי אייזיק בסיפור המופלא הזה, השאלה עצמה היא לא העיקר. העיקר הוא היחס, ההקשבה, היכולת להתכופף אל עולמו של השואל ולהרים אותו משם, בעדינות ובחוכמה, אל מחוזות גבוהים יותר. זוהי האומנות האמיתית - לא רק לתת תשובות, אלא להעניק כנפיים.
וכשאנחנו מצליחים בכך, כשאנחנו יוצרים סביבנו אווירה של פתיחות והקשבה בבית, בכיתה או בבית הכנסת. אנחנו זורעים זרעים של צמיחה אמיתית. כי אדם שמרגיש בטוח לשאול, סופו שיגדל להיות אדם שיודע גם להקשיב, להבין, ובעיקר - להמשיך לצמוח.
כתוב תגובה