מדריך המבקרים לא היה יכול להעלות בדעתו מי שני היהודים הנכבדים המתעניינים ברצינות גדולה כל כך בתהליך הייצור של כלי עץ.

היו אלו לא אחרים מאשר הרבי מליובאוויטש, רבי שלום דב־בער שניאורסון (הרש"ב), ובנו רבי יוסף-יצחק, לימים הרבי הריי"צ.

המפעל היה מין ביתן ארוך, שאליו נכנסו קורות העץ במצבן הגולמי כפי שנחטבו ביער. אחר כך בותרו הקורות לחלקים שווים, וכל חלק עבר תהליך של גילוף חיצוני ואחר כך חיתוך פנימי, שיוף, צביעה בלכָּה (ורנית) ולבסוף כניסה מהירה לתנור ייבוש. וכך, בתהליך כמעט אוטומטי, הייתה קורת העץ הופכת לכלי מכובד ושימושי.

מה שייחד את המפעל הייתה העובדה שכל התהליך המתועש, משלב הסעת גזרי העצים ועד למסורים והמחרטות, התבסס על בריח אחד ארוך שהונע באמצעות קיטור. הבריח הסתובב במרץ על מקומו בתנועה סיבובית, ובאמצעות הסיבוב מהנדסי המכונה יצרו את התהליך כולו.

היה זה בהחלט פלא הנדסי ומכני, ורק מתבקש היה שמהמפעל יזמין אורחים להתרשם מהחדשנות הטכנולוגית.

הרבי הרש"ב בחן היטב את כל פרטי המכונה, והיה מהורהר במיוחד. מזמן לזמן הוא שאל את המדריך שאלות, שלא הבין מדוע חוקר הסוחר היהודי המזוקן את נבכיה של מכונה שככל הנראה לא יבנה בעצמו.

לפתע הרבי שאל: "אם המכונה כולה עובדת על בריח אחד המסתובב על מקומו, והוא מניע סכינים חדים ובעלי עוצמה שחותכים בעץ הגולמי – הרי שאם הבריח יזוז מעט ממקומו החיתוך עלול להתבצע בצורה לא נכונה, וכסיפי עץ עלולים להינתז לכל עבר. המכונה תתקלקל ואף תגרום נזק גדול לסביבה!".

"אכן", השיב המדריך, והפנה את המבקרים לשלטי האזהרה הרבים שנתלו במפעל, והדגישו היטב את כללי הבטיחות.

הרבי ובנו יצאו משם בחזרה לבית המלון, כשבידיהם חומר קריאה נוסף על אודות המפעל. הרבי מלמל בהתפעלות שוב ושוב, "מגולם עץ – לכלי. מגולם עץ – לכלי".

עברה תקופה, ושוב הזדמנו הרבי ובנו לאותה עיר. הרבי ביקש מבנו לברר אם ניתן לבקר בשנית במפעל. רבי יוסף יצחק גילה שקרתה תקלה חמורה במכונה שגרמה לאסון גדול והשביתה את המפעל.

הסביר הרבי לבנו:

כל דבר שיהודי רואה הוא הרי הוראה והכוונה משמים בעבודת השם. המכונה הזו היא דרך להתבונן בתהליך האדם בעולם. הרי "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", האדם בא לעולם כמו פרא, שאינו מאולף, ובמהלך חייו עליו להפוך לכלי מחזיק ברכה, כלי לגילוי אור הבורא בעולם.

העבודה היא רבה, וכוללת שלבים רבים. מהגילוף החיצוני, החקיקה הפנימית, השיוף, ושאר שלבי הייצור. והקב"ה נתן לאדם כלים רבים של תורה ומצוות ותפילה, שהם יהפכו אותו להיות כלי מפואר, בעזרת השם.

אלא שכל זה מונע באמצעות בריח אחד, אחד ויחיד. כאשר הוא עומד על תקנו, מדויק בהליכותיו, יכול האדם להפוך מבול עץ לכלי. אך כאשר הבריח לא מכוון כראוי, עלול להיווצר חורבן גדול, אשר לא זו בלבד שתורתו ומצוותיו לא יועילו, יתכן שגם להיפך.

והבריח הוא – קבלת עול!

*

הסיפור הזה איננו מדויק בכל פרטיו, שכן הרבי הריי"צ לא רשם אותו בכתבים המוכרים לנו. שמעתי אותו ממי ששמע זאת מאדם ששמע מהרבי הריי"צ בעצמו. סביר להניח שהסיפור איננו מדויק לפרטיו, ואין להקל ראש בכך; סיפור על רבותינו חייב להיות מדויק.

אבל המסר הכללי ברור וחד: כאשר ישנה משמעת וקבלת עול, כאשר האדם יודע שיעבור עליו מה, עליו לבצע את המשימות המוטלות עליו, בין אם מבין ובין אם לא; בין אם רוצה ובין אם לא; בין אם נהנה מכך ובין אם לא – המכונה עובדת.

ברגע שהאדם הוא אדון לעצמו, ואין יראת אלוקים לנגד עיניו – אף שהוא לומד תורה, מתפלל ומקיים את המצוות כהלכה, עדיין הוא פרא אדם. וחמור מכך, העשייה הקדושה שלו הופכת כלי להפקרוּת ולעשיית הישר בעיני עצמו.