שום דבר לא הכין את החסיד ר' גבריאל, העשיר הנכבד מקהילת ויטבסק, למכה הכלכלית שפקדה אותו. העשיר המופלג החל לספוג נזקים כלכליים כבדים בזה אחר זה, ורשם הפסדים כואבים בכל עסקיו.

ר' גבריאל היה מתלמידיו של רבי שניאור־זלמן, בעל התניא, והיה תורם ממון רב עבור עניי ארץ ישראל או לשם פדיון שבויים. במסגרת זו, הרבי היה נוקב בסכום שעל ר' גבריאל לנדב, וכך היה עושה.

מפעם לפעם היה קובע עבורו רבו, רבי שניאור־זלמן בעל התניא, את סכום התרומה עבור עניי ארץ ישראל, או עבור פדיון שבוים (מה שלא היה נדיר באותם הימים). וכעת, שוב קיבל מכתב מהרבי בו הוא מתבקש לתת סכום כסף גדול מאוד לפדיון יהודי מידי הפריץ המקומי.

בארוחת הערב סיפר ר' גבריאל לזוגתו על המשימה החדשה. והיא, באינטואיציה נשית, הבחינה שההתלהבות הקבועה של בעלה מכל פקודה חדשה מהרבי קצת דעכה. היא הבינה מייד, בבינה היתירה שניתנה בה, כי המצב הכלכלי שלהם כבר אינו כשהיה. והמשימה באה הפעם קצת בקושי.

"הלוא כבר כמה פעמים שמעתי ממך", אמרה חנה רבקה, 'החסידה', כפי שכינוה חברותיה, "שהרבי מלמד שצריכים תמיד לבטוח בה' ולהיות בשמחה. אתה תעשה את המוטל עליך למלא את פקודת הרבי, וה' יעשה הטוב בעיניו".

חנה רבקה מייד הזדרזה למכור חלק מתכשיטיה היקרים. כעבור שעות בודדות כבר היה הכסף צרור בידי ר' גבריאל.

מאיפה הכסף

לפי הנוהל, הרבי היה משגר שליח מיוחד לאסוף את ההתחייבויות ולהעבירן ליעדן. הפעם חשש ר' גבריאל להשאיר את הסכום הגבוה ברשותו. ועל כן החליט לעשות בעצמו את דרכו לחצר הרבי, בליאדי הסמוכה.

כשנכנס ר' גבריאל לרבי, הניח את הצרור על השולחן. אך הרבי ביקשו לפתוח את הצרור ולמנות את הכסף בנוכחותו. רבי גבריאל עשה כמתבקש, פתח את הצרור, ומשם התגלגלו על השולחן מטבעות מבריקים ונוצצים. נוצצים כל כך, עד שהחדר האיר מהאור שהשתקף עליהם.

הרבי הרצין, הניח את ראשו על ידיו, ושקע במחשבות. אחרי דקות ארוכות פתח הרבי בדברים: "בתרומות שניתנו עבור המשכן, לא היה שום דבר מבריק. מלבד הכיור. הכיור נעשה מנחושת שהובאה על ידי נשות ישראל. כשציווה משה לתת נדבה למשכן, הזדרזו הנשים והביאו כולן את המראות שלהן, ומהם עשה בצלאל את הכיור וכנו.

"הכיור הזה", אמר הרבי, "היה אומנם הכלי האחרון שייצרו עבור המשכן. אך מידי יום היה הוא הכלי הראשון בו השתמשו לצורך הקודש. אמור נא לי", פנה הרבי ישירות לתלמידו החביב, "מה סיפורם של המטבעות הללו, מהיכן הם מגיעים?".

החסיד נאלץ לספר לרבי על הפסדיו הגדולים, על אשתו הצדקת שמכרה את תכשיטיה, ועל החשש הגדול שלו שמא ייאלץ להשתמש בכסף לצורך תשלומי הקנסות – מה שהביא אותו במהרה להעביר את הכסף לייעודו.

נשען הרבי על זרועו משך זמן, ואז הבטיח: "אל דאגה, ה' ייתן לך ולאשתך אריכות ימים ושנים טובות, הצלחה בכל אשר תפנה. מכור את חנותך וסחור באבנים טובות ומרגליות. והשם ייתן לך נשיאת חן מיוחדת בעיני כל רואיך".

המזל יאיר

רק כשהגיע ר' גבריאל חזרה לביתו שמע את הסיפור המלא: "לקחתי את המטבעות", סיפרה האישה, "ורחצתי אותם בחול ובמים, עד שקיבלו ברק ככוכבי שמיים. והנה עזר ה' והרבי בירך שמזלנו גם הוא יחל להאיר".

ברכתו של הרבי קוימה במלואה, ור' גבריאל הגביר כונה מאז בתואר "רבי גבריאל נושא חן".

הסיפור הזה, שסיפר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, אינו זקוק לפרשנות וביאורים. מאז ימי תרומת המשכן ועד ימינו אלה רואים אנו תמיד את התממשות הפסוק בפרשתנו "ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב" – הנשים עיקר והגברים טפלים אליהם. וכמו שאומרים: "ליידיס פירסט"!