יום אחד זימן אליו הצדיק המפורסם רבי חיים מצַאנְז (נפטר תרל"ו-1876) את אחד החסידים. "אמור לי, אברך", שאל, "לוּ עתה יום שבת, ואתה הולך ברחוב ומוצא מעטפה עם סכום כסף גדול מאוד – מה תעשה: תחלל את השבת ותיקח את הכסף או תקדש את השבת ותוותר על העושר?".

החסיד, כמובן מאליו, ענה מיד: "בוודאי רבי שאניח את הכסף, ואשמור את השבת הקדושה. לא אתפתה לחלל את השבת!". "צא מחדרי!" הייתה התגובה, "שקרן אתה, ואין לי חפץ בשקרנים במחיצתי!".

יצא החסיד נבוך מהחדר, ומיד התייצב בפקודה תלמיד אחר, שהועמד בפני אותה שאלה. הלה, שכבר ידע על ה'מנה' שקיבל חברו, השיב: "אומר לרבנו את האמת, אני עני ואביון, יראת השמים שלי זקוקה לתיקון – בוודאי שאקח את הכסף ואחלל את השבת...". "צא ממחיצתי! מחלל שבת שכמותך, מה לי חפץ בחסידים בעלי-עברה? כלך לך מכאן, אין לי חפץ בעבריינים בחצרי!".

יצא גם השני בבושת פנים, ואז זומן השלישי. למשמע השאלה השפיל את עיניו וזרם של דמעות פרץ מהן. "באותם רגעים", אמר בביישנות, "אינני יודע מה אעשה. הלוואי ואזכה לנצח את היצר הרע ולעמוד בניסיון. אם לא אזכה... אם לא אתמיד בהתחזקות בעבודת השם, חוששני רבי, חוששני... שאכשל ואקח את האוצר... רבי הושיעה אותי!", סיים בזעקה.

הרבי לקח את ידיו של החסיד, חיבקם בחום, וקרא: "זהו חסיד, איש של אמת!".

"הועבר"? עובָּר!

יציאת מצרים, שעליה אנו קוראים בתורה, מתוארת על־ידי יחזקאל הנביא כ'לידה'. גם בספר דברים נאמר "הניסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי", וחז"ל הסבירו ש"קֶרֶב" הוא במשמעות של קרביים. "למה ישראל דומים במצרים? – לעוּבָּר במעֵי אימו".

טמון כאן רעיון נפלא במהות המושג 'גלות'. העובָּר במעי אימו הוא גוף זר, נפרד, אך לא עצמאי. יש בו את כל המערכות התפקודיות: מוח, מערכת עיכול, מערכות שמיעה ותחושה, רגשות ואפילו מחשבות. אך הוא איננו עצמאי. הוא תלוי במאת האחוזים באימו, בלי להיות מודע לכך. גם היהודי בגלות מתנהג בצורה דומה. נדמה לו שהוא ישות עצמאית, נדמה לו שהוא מנהל את עצמו, אוכל לבד ושותה לבד – אך האמת היא שהוא אוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שאימו שותה. יצור תלותי חסר כל חירות אמיתית.

יועצי תקשורת, פרסומאים, וסתם 'סטטוסים מצחיקים' בפייסבוק ובוואצאפ החזירו רבים מאיתנו למצב של עוּבָּר. לדוגמה, כשאתה מקבל הודעה מחבר, אתה בטוח שיש לו משהו לומר לך. כלומר: יש לו משהו לומר לך, אתה מגלה שמישהו השתלט לו על המוח, והפך את הסמארטפון שלו, של החבר, לכבל תקשורת ארוך המשמש להעברת הרעיונות של הגורם האנונימי. זה מפחיד: החבר בטוח שהוא נחמד, שהוא אפילו חכם, אבל הוא בסך הכל עוּבָּר. הוא כלי שרת של מישהו אחר, הוא מארח טפיל ששולט בו ומשפיע דרכו על כל מיני עוברים מזדמנים.

הם לא יחליטו

המודל הראשון של התופעה זו גלות מצרים. "גוי מקרב גוי", כפי שמתארת התורה. היהודי נמצא במצרים, טוען לעצמאות מחשבתית, תרבותית והתנהגותית – אבל הוא בסך הכול "עובָּר במעי אימו". והאמא, לא נעים, היא מצרים. בני ישראל לא רק עבדו בפרך, הם גם ספגו את הערכים ואת דרך החיים המודרנית של מצרים, העולם הגדול, הרחב והרדוד, שהופך אותי ואותך לשפוטים שלו גם עכשיו. צינורות חלולים שמעבירים תוכן זר.

זה מה שהציק לרבי חיים בתשובותיהם של שני האברכים הראשונים. הן היו צפויות מדי. שבלוניות, חסרות צביון עצמי, אמיתי.

השלב הראשון בגאולה, כך מדריכה אותנו הפרשה, זה לעצור ולומר: די! אני אדם עצמאי, אני בן חורין! לא הפרשן ברדיו ולא הפוליטיקאי הפופולרי יקבעו לי סדרי חיים ועדיפות. משה מצוֶה: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם". חז"ל מסבירים – "משכו והוציאו מעבודה זרה".

לפי תורת החסידות, עבודה זרה היא כל 'עבודה' שאיננה שלי, שהיא 'זרה'. עלינו למשוך את עצמנו בכל הכוחות שעוד נותרו לנו, ולהוציא את עצמנו במהירות החוצה מתוך ה'עבודה זרה', מתוך עבודת האחר.

בליל הסדר אנחנו מאחלים זה לזה: "השתא עבדין – לשנה הבאה בני חורין". מי ייתן, שאכן נזכה לצאת לחרות. להיות בני-חורין בארצנו שלנו, בבתינו שלנו ובמוחותינו שלנו.

אַה, רק אל תשכחו לשתף את המסר הזה עם כל החברים!