מיום עומדו על דעתו מקנא היה פסח בעגלוני העיירה. הוא העריץ את שליטתם בסוסים הגדולים, את היותם מלכי הדרך, ואת היכולת שיש להם, מתוקף תפקידם, לצאת מתחומי העיירה הקטנה ולהכיר את העולם הגדול.
פסח למד כבר עשרים ושמונה שיעורים בעגלונות; הוא יודע היטב למשוח את צירי העגלה, לרתום את הסוסים, ואפילו להאכיל אותם תוך כדי תנועה. כעת עומד פסח לפני המבחן העיוני, התיאוריה, במרכז העגלונים, ואם רק יצליח, בעזרת ה', יקבל את התואר: "בעל עגלה". לא עוד "פסח היתום", מהיום הוא "פֵּיישׁקע", "פֵּיישׁקע בעל עגלה!".
זלמן לייב בן השבעים היה הבוחן. הוא החל בסדרת השאלות. פסח ענה נכון מאוד על הכול. לבסוף הגיעה השאלה האחרונה: "מה תעשה, פסח, אילו ביום של גשם ושלג, סופה וסערה, יסטו הסוסים מן הדרך, ירדו לתעלה ויתקעו עם העגלה בתוך הבוץ העמוק?".
"או אז", השיב בידענות, "אצליף בסוס הימני בצידו השמאלי, בסוס השמאלי בצידו הימני, והם בכוחות משותפים יצליחו לצאת מהבוץ!".
"ומה תעשה פסח, אם השיטה לא תעבוד? המבול ימשיך לרדת, וכל תנועה של הסוס רק תסבך יותר אותך ואת הנוסעים". פסח חשב לרגע וענה "ובכן, ארד מהעגלה ואתחיל למשוך את הסוסים החוצה".
"נחמד", התפשר הבוחן, "אבל מה אם גם זה לא יעבוד? מה תעשה?". פסח שקע בהרהורים, ומכיוון שלא הייתה לו תשובה, הסיק כי נכשל במבחן. הוא התכונן לשיעורים הבאים, שוב ניגש למבחן אצל זלמן לייב הקפדן, ושוב נכשל באותה שאלה בדיוק.
כשגם בפעם השלישית הגיע הבוחן לשאלה הזו, זלגו עיניו של פסח דמעות. הוא ראה את הרישיון הולך ומתרחק ממנו. "ומה תעשה פסח, אם השיטה לא תעבוד, המבול ימשיך לרדת, וכל תנועה של הסוס רק תסבך אותך?".
"אוי, זה בְּרוֹךְ אמיתי!", קרא פסח בייאוש.
ברגע שהוציא את המילים מפיו, אורו עיניו של הבוחן הישיש: "סוף, סוף! כעת אתה מתחיל לדבר כמו בעל-עגלה של ממש...".
התרגלנו לרקטות
פרשת השבוע מתארת את התממשותה המלאה של ברית בין-הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". בני ישראל נאנקים תחת יד פרעה ומצרים, הזכרים מושלחים ליאור, ולא גרוע מכך, פרעה מצווה "וכל הבת תחיון" – להעניק לבנות חיים וחינוך בנוסח מצרים. צרה וצוקה.
בליל הסדר, שבו אנחנו חוגגים את היציאה ממצרים, אנחנו מצטטים כמה פסוקים, וביניהם את הפסוק מהפרשה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה".
פעם פגשתי פרשנות מפתיעה: כאשר החלו בני ישראל לזעוק – אז החלה הגאולה. ברגע שתפסו שהמצב הוא לא נורמלי, שהוא לא יכול להימשך כך, שיכול גם להיות אחרת, והתחילו לזעוק – אז "ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה".
הטבח הנורא שנעשה בשמחת תורה, שקרה לדאבון ליבנו כמעט באין מפריע, מעורר שיח נוקב על המחדל שקדם לו. שמעתי אמירה בהקשר הזה, שבעוד שכולם מחפשים את האשם הבלעדי, יש מספיק מחדל עבור כולם, וכל אחד ואחד מאיתנו אשם באופן ישיר, ולו בשל העובדה שהתרגלנו למציאות חיים שבה עיר כמו שדרות מאוימת מרקטות אויב ואנו המשכנו בשגרת היום.
גם במובן הרחב יותר, כולנו מכורים לשקט. אולי זו תכונה שצרובה ביהודי בן אלפי שנות הגלות שרק מבקשת למצוא פתרון מהיר, חבישה לפצע. היכולת לקום ולומר ביושר שזוהי צרה צרורה; הרצון לקום ולזעוק ולהפוך את העולם – הוא כבר מסימני הגאולה.
תרימו את הראש
עלינו לזכור כי אנו בניו של מלך מלכי המלכים. מגיע לנו לזקוף את הקומה ולְצפות לחיים אחרים. לא רק שקטים, אלא גם מרוממים, מלאים בתוכן ובמשמעות. ברגע שנקלוט את גודל הבְּרוֹךְ ונרצה להיגאל – ינועו גלגלי הגאולה במהירות גבוהה יותר. ואכן, חז"ל מציינים שאחת השאלות שנשאל האדם לאחר פטירתו היא "ציפית לישועה?".
הקריאה 'עד מתי' מלווה את ספר התהלים לכל אורכו. זוהי כמעט סיסמתו של דוד מלך ישראל, משיח ה'. 'עד מתי' איננה קריאה של חוסר אונים ודיכאון; היא קריאת תיגר, היא התרסה נגד המציאות, היא התחלה של משהו 'חי' באמת, של מציאות אחרת, טובה יותר.
ורבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) כתב: בתפילה אנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כי לישועתך קיוינו כל היום". "כי" משמש כנתינת הסבר: הגאולה מגיעה לנו בגלל שלא נכנענו אלא המשכנו לצפות לה.
הוסיפו תגובה