הגאון רבי משה פיינשטיין, הביט בחבורה שעמדה בסלון ביתו בעיניים נדהמות. זו הייתה קבוצה לא גדולה של יהודים שיצאו זה-עתה מרוסיה.

רבי משה, שהיה פוסק הלכה בעל שיעור קומה רחב, היה מומחה בהבנה מהירה ומדויקת של המציאות. מתוך כך ידע שיהודים לא יכולים לשמור מצוות ברוסיה הסובייטית לאורך זמן. הוא עצמו הספיק לחוות זאת למשך זמן קצר, כאשר כיהן כרבה של העיר לובן תחת השלטון הקומוניסטי.

משום כך, כאשר נוכח לראות קבוצה של צעירים בעלי מראה יהודי מובהק, לומדי תורה ובעלי זקן שעל פי גילם בוודאי נולדו אחרי המהפכה, הופתע מאוד. פליאתו גדלה כאשר שמע מפיהם חידושי תורה. הוא פנה לאחד מהצעירים שבחבורה, נער בשם בֶּרְל וילנקין, שלא רק שנולד במקום בו אסורה הוראת תורה[מל1] , אלא גם אביו נולד כבר למצב הזה...

"נו, האם גם לך יש מה להוסיף בסוגיה המדוברת?".

וברל, בענוות חן, חזר בפניו רעיון תורני, שמקורו היה לא פחות ולא יותר בספר 'אגרות משה' אותו חיבר רבי משה עצמו. הפוסק השתומם ושאל: "מאין השגת את הספר שלי?".

ברל הצעיר השיב: "תיירים 'שכחו' כמה ספרים במוסקבה. המבוגרים לקחו ספרים חשובים, ואני הצלחתי להניח יד על כרך אחד של 'אגרות משה', וזה מה שהיה לי ללמוד...".

ר' משה ניגש אל הספרייה, הוציא משם סט שלם של 'אגרות משה' והעניק במתנה לברל הצעיר. הסט נמצא בסלון ביתו של ר' ברל וילנקין בכפר חב"ד עד היום.

וכי אפשר אחרת?

מתוך פליאה הולכת וגוברת פנה אל ראשי החבורה ושאל: "כיצד עשיתם זאת? איך הצלחתם להעמיד את עצמכם ולהעמיד דור חדש, של יראי אלוקים, אנשי חיל בתורה, ביראה ובחסידות? זה נגד כל הגיון!".

שלושה עמדו בראש החבורה. אחד מהם, החסיד רבי משה קצנלבויגן, למדן חריף מוח, השיב – "היינו יושבים ב'התוועדות' ומחזקים זה את זה, וכך הצלחנו לשמור על הגחלת". השני, זקני החסיד רבי מוטל קזלינר, איש של מסירות נפש ללא פשרות, השיב – "יש לנו רבי!". והשלישי, החסיד רבי יענקל נוטיק, שהיה מופת לתורה ויראת שמיים מתוך אמת פנימית ושקטה, לחש: "אינני מבין את השאלה, וכי אפשר אחרת?!".

לא מעט חשבתי על הסיפור הזה, במיוחד על מענהו של זקני החסיד רבי מוטל. וכי איזה 'רבי' היה להם? תמונה אחת מטושטשת של הרבי; כרך אחד של 'לקוטי שיחות' – תורתו של הרבי – שעבר בסוד מיד ליד, וספר 'היום יום', שערך הרבי, ומועתק בכתב יד. מה הם ידעו בכלל על הרבי שבניו יורק?

מסתבר, שאת הקשר בין חסידים ורבי לא יכול למנוע גם מסך הברזל האימתני שהפריד ביניהם. זה קשר שיכול לעבור גם בין דפים מועתקים בכתב יד, גם בתוך כרך ה'לקוטי שיחות' וגם בתמונה הבודדת שבה מתבוננים בעת רצון.

והרבי הזה שיש לחסידים, מעניק להם כוחות, והם חשים שיש להם עבור מה להילחם. לא רק לשרוד, אלא להתפתח, להוסיף חיילים לתורה ולמצווה, ולעבוד במסירות נפש על הפצת היהדות גם בחושך הסובייטי.

שלוש התשובות של החסידים – תשובה אחת היא: כשיושבים ב'התוועדות' מגיעים לכך שיש 'רבי', וכשיש 'רבי' – אי אפשר אחרת...

יש לנו רבי

ואנחנו היום, לא מחיצה של ברזל מפסיקה בינינו ובין הרבי שלנו, ולא אלפי קילומטרים בשטח – אלא שלושים ואחת שנים של זמן. יש בידינו הרבה יותר 'רבי' משהיה להם. הרבה יותר תורה, כמעט בלי גבול; אנו לומדים ויודעים את השקפתו של הרבי על החיים מכרכי ה'אגרות קודש', את משנתו של הרבי על רש"י ועל הרמב"ם, את חידושיו ומהלכיו המחודשים של הרבי בתורת החסידות. יש לנו רבי משמעותי מאוד בחיינו.

והמרחק של הזמן? – המרחק הזה לא מפריע מאומה בקשר שבין הרבי והחסידים. תשאלו את החסידים מרוסיה...

אז בשבוע הזה, שבו אנחנו מציינים את יום ה'הילולא' ג' בתמוז, יום ה'הסתלקות' (גילוי, בארמית) שבו הרבי מתגלה, זה הזמן 'להתוועד' יחד, להתחזק בהכרה שיש לנו 'רבי', ולהגיע למסקנה ש'אי אפשר אחרת'.