מעשה בחייט אדם

פעם, בארץ אירופית רחוקה, היֹה היָה חייט. וחייטנו – פרא־אדם היה.

אין זה שהחייט לא למד תורה ולא התפלל לה'; אדרבה, הוא למד, הוא התפלל, אבל מה שעלה בליבו הוא עשה, וכל מה שלא התחשק לו – הוא פשוט לא עשה.

והחייט הזה היה תופר בגדים לצדיק. וכל תושבי העיירה התפלאו, כיצד משתמש הצדיק בשירותיו של חייט פרא-אדם. אין זאת אומרת שהחייט לא למד ולא התפלל. אדרבה, הוא למד, הוא התפלל, אבל כל שעלה בלבו הוא עשה, וכל מה שלא התחשק לו – הוא פשוט לא עשה...

כך נהג הצדיק, ותושבי העיירה כיבדו את רצונו.

ויהי היום והחייט חלה ונטה למות. הדבר היה נסתר, שכן מי התעניין בחייט פרא־האדם? אין זאת אומרת שהחייט לא למד ולא התפלל. אדרבה, הוא למד, הוא התפלל, אבל כל שעלה בלבו הוא עשה, וכל מה שלא התחשק לו – הוא פשוט לא עשה...

יתקבל לגיהינום?

ולבסוף מת החייט. אף אחד לא רצה ללכת ללוויה שלו. מי ירצה ללכת להלוויה של פרא-אדם? אין זאת אומרת שהחייט לא למד ולא התפלל. אדרבה, הוא למד, הוא התפלל, אבל כל שעלה בליבו הוא עשה, וכל מה שלא התחשק לו – הוא פשוט לא עשה...

התאספו אנשי חברה קדישא, 'חסד של אמת', ונשאו את החייט לבית החיים. שמע הצדיק תכונה, בירר מה אירע, ונודע לו כי החייט נפטר. ביקש הצדיק ללכת ללוויה.

נודע הדבר לאנשי החברא קדישא, והם רצו למנוע את הביזיון הזה מהצדיק, ללכת בעקבותיו של חייט פרא-אדם, שכל העולה בלבו הוא עושה, וכל מה שלא מתחשק לו אינו עושה. אין זאת אומרת שהחייט לא למד ולא התפלל. אדרבה, הוא למד, הוא התפלל, אבל כל שעלה בליבו הוא עשה, וכל מה שלא התחשק לו – הוא פשוט לא עשה...

יצא הצדיק מביתו ללכת אחרי המיטה. ואנשי החברא-קדישא מיהרו ללכת לבית החיים. ראה הצדיק כי הם ממהרים, הזדרז אף הוא והאיץ את פסיעותיו. ראו החברא-קדישא כי הצדיק ממהר, החישו אף הם יותר, וכמעט בריצה באו והטילו את המת אל הבור שכרו לו. עד שבא הצדיק לבית החיים, כבר נסתם הגולל.

נעמד הצדיק, עג עוגה, והתפלל לפני היושב במרומים כי לכל הפחות יקבלו את החייט לגיהינום. יצא מן הקבר עשן שחור, אות שהתקבלה התפילה.

מה המסר?

את הסיפור המשונה הזה חסידים אהבו לספר בהטעמה, ביידיש עסיסית, המתארת את חייו של החייט שנראים, מצד אחד, כל כך צייתנים ל'שולחן ערוך', כל כך כשֵרים, ועם זה – מלאים אך ורק ברצונות האישיים של החייט בעצמו, בלי שום כפייה אישית, בלי שום חתירה להתבטלות מלאה לרצון השם.

משום שייתכן מצב שבו אדם לומד תורה ומתפלל, עושה חסדים ומשגשג ביראת שמים, אבל בלי ביטול אמיתי לרצון השם, בלי התקפלות, בלי ההבנה שצריכים לעשות משהו רק כי כך צריך, כי כך נדרש.

והחסידים היו מוסיפים, בלב כואב ובעיניים דומעות: ומה המוסר השכל מהסיפור? – המוסר השכל הוא ש'החייט הוא פרא אדם'.

*

עומדים אנו בחודש אלול. האוויר ספוג ברסיסי תשובה. קריאת שמע שעל המיטה נרטבת מהחרטה שבלב, מהכאב על הקושי להשתפר ולהיראות טוב יותר, מחשבון־הנפש שאין אפשר לחמוק ממנו.

נזכור, החייט הוא פרא-אדם. תשובה אין משמעה להתנהל 'לפי הספר' בלבד, אלא לקבל על עצמנו להתבטל לרצון השם. הקְוֶוץ' בלב חייב להיות מתורגם ל'ביטול'. לחיים!