היה זה באביב תרצ"ה-1935. רבי יוסף יצחק שניאורסון, אדמו"ר הריי"צ, שהה בבית הרפואה 'סנטריום פורקרסדורף' בווינה. שמונה שנים לפני כן נחלץ בנס מבית הכלא הסובייטי, אך ההתעללות שעבר שם הותירו את רישומן בגופו. גם מצבה המתדרדר של יהדות רוסיה לא תרמה לבריאותו, והוא סבל ממחלות שונות.

יחד עם זה, הפער בין המצב הגופני לבין בריאות הנפש - היה בלתי נתפס. ככל שחלה יותר – בהמשך אף שותק בחצי מגופו – כך הלכה עבודתו למען עם ישראל בכל מקום והשתכללה והכפילה את עצמה. הקורא את מכתביו משתומם. כיצד יכול בן-אנוש לעשות מה שעשה? חסידים יודעים כי 'רבי' הוא 'רבי', ולא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו.

הפער גם נתן לרבי נקודת מבט על מצב גופו כצופה מן הצד. כהלל הזקן בשעתו, שכשהלך לאכול אמר שהוא הולך לגמול חסד עם 'העלובה', היינו גופו, כך הרבי כותב על בריאותו כאילו זה מחקר מעניין שיש ללמוד ממנו לחיים האמיתיים, חיי הנפש והרוח.

במכתב לחתנו, הרבי שלנו, הוא מרחיב ברעיונות שלמד מתוך התבוננות בעבודת הרופאים. והרבי, שראה לנכון להוציא את המכתב לאור, סבר שהרעיונות האלו צריכים לעמוד לנגד עיניו של כל יהודי.

שמץ זוהמה

"היום באו אליי הרופאים, לעשות לי רפואה. זריקת סמי מרפא על ידי דקירה במחט", כותב הרבי, ומצביע על תופעה שעד היום לא פגש – הסטריליזציה, שבאותה עת החלה להתפשט בעולם. וכך הוא מתאר אותה:

"ראיתי את הזהירות הגדולה בהכנות לזה: הבדיקה בנקיות הכלים, הרופא ומשרתו מלובשים בגדי בד לבנים, רחצו ידיהם פעמיים ושלוש, וגם בדקו ציפורניהם פן ואולי נשאר שם שמץ זוהמה. ולבסוף שפכו על ראשי אצבעותיהם – והעיקר על הציפורניים – סמי מרפא חזק המעביר כל חשש זוהמה.

"ובגומרם כל ההכנות, התחילו לכבֵּס [=לרחוץ] את רגלי בייַ"שׁ [= יישן שרף, אלכוהול] חזק, ובסמים המסירים כל אבק, אפילו היותר דק ובלתי נראה, ויכבסו פעמיים ושלוש.

"בראותי גודל הזהירות בזה, שאלתים: לאיזה צורך הם מכבסים את רגלי? הלא כשעה קלה מקודם רחצתי באמבטיה ובשרי נקי! – השיבו: אף על פי כן, חוק הוא ולא יעבור אשר קודם דקירת מחט בבשר החי לזרוק [=להזריק] סמי מרפא, צריכים לכבס מקום הדקירה ביי"ש וסם המסיר כל נדנוד אבק, כי אם לא יכובס, הלא אפשר שהאבק הזה ייכנס חס ושלום בגוף יחד עם סמי המרפא, ואז הנה לא זו בלבד שאבק הזה יאבד התועלת של סם המרפא, אלא גם יכול להסב חלילה כמה חולאים רעים רחמנא ליצלן".

בין רֵעות לרָעות...

ומה המסר שלמד הרבי מתהליך הסטריליזציה הרפואי?

בעולם החסידי קיים מוסד קדוש שנקרא 'התוועדות'. חסידים יושבים יחד, באהבת אחים ובחיבת רֵעים, מנגנים ניגון, שותים 'לגימה המקרבת', ואז 'ראשי המדברים', היינו ה'משפיעים' הדומיננטיים בחבורה, תובעים מהמשתתפים שייטיבו את דרכיהם.

חסיד שחווה 'דחיפה קדימה' בחייו הרוחניים יעיד שתמיד הטריגר היה התעוררות בהתוועדות ו'פוש' שקיבל מחבר טוב. מי שהשתתף פעם בהתוועדות אותנטית יודע שאחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לאחל לעצמו זה חבר טוב, שיאמר לו את האמת כולה בהתוועדות.

אלא מה? התרופות המיוחדות שחסיד מעניק לרעהו בהתוועדות, הן קצת מעקצצות את הגרון... לא תמיד נעים לבן אדם לקבל את האמת ממי שאומרה.

כאן המסר של הרבי הוא ל'מוכיח': בבואך לתת ביקורת, גם אם כוונותיך טהורות והביקורת נובעת מאכפתיות אמיתית כלפי חברך, אתה מוכרח להקדים תהליך סטריליזציה קפדני:

"קודם הדקירה, הנה, לבד זאת שצריכים לנקות את המחט שתהיה נקייה בתכלית, הנה עוד זאת צריכים לכבס מקום הדקירה, שלא יהיה אבק קל אפילו" - אחרת זו סכנת נפשות.

בדוק היטב את ידיך. אולי אתה קצת נהנה לעמוד בפוזיציה המטיחה בשני את 'האמת'? האם אתה מרגיש שאתה אוהב אותו? אין ספק, הרעוּת החסידית היא ברכה גדולה, אך הזהירות חשובה ממנה. גם אם מילה בסלע, שתיקה בשניים.