כאשר ר' לייב נכנס לבית הכנסת נסער, ידעו הכול היטב מדוע. ר' לייב היה אדם אמיד, שהתפרנס בכבוד ממפעל לזיקוק סוכר והיה ספק מרכזי של מפעלי מזון, משווקים ואפילו הצבא בעצמו. בשיא הצלחתו קם דוד, מתפלל אחר בבית הכנסת הגדול, ופתח גם הוא מפעל סוכר.

הדבר נתפס כהסגת גבול והעזת פנים שאין כמותה. במהרה התפרסמו החדשות המסעירות בקהילה, וזו הייתה כמרקחה: אלה מצדדים בר' לייב ואלה בר' דוד.

ר' לייב הסתובב בבית הכנסת טרוד, כשהוא צועד נמרצות מצד לצד. לבסוף התיישב ליד שולחן של חסידים שעסקו ב'תיקון' – טעימה ולגימה קלה של אחרי התפילה. הוא לקח כוסית קטנה של יי"ש, בירך 'שהכל', הרטיב את הגרון והכריז: "די, איני יכול עוד. עוד היום אסע אל הרבי, לקוברין הסמוכה, שם אתנה לפניו את צרתי". החברים נדו לו בראשם. הם הבינו את כאבו.

עברו כמה ימים והנה ר' לייב חוזר, צוהל ומאושר. שוב ניגש אל החברים, נטל כוסית מה'תיקון', בירך 'שהכל', ואמר בשמחה: "ברוך השם! נסעתי לרבינו בכאב לב גדול, על כך שנפגמה אמונתי כי הפרנסה משמים היא. כיצד מפריעה לי העובדה שפלוני פתח אף הוא מפעל לייצור סוכר ומטרידה את שנתי, את לימודי ואת אושרי? – הדבר נפתר. הצדיק שלנו, הרבי מקוברין ייתן לו השם אריכות ימים, הצליח לשנות אותי. כעת אני שמח בחלקי, ולא מפריעה לי עוד הסגת הגבול".

שמח שהמתחרה מצליח

הימים חלפו, והמפעל של דוד החל לנגוס ברווחיו של רבי לייב, שהכריז יום אחד בשעת ה'תיקון': "טוב חברים, איני יכול עוד, מוכרח אני לנסוע שוב פעם אל הרבי". ושוב נסע ר' לייב, וכשחזר אחרי מספר ימים ופניו מאירות, סיפר: "אמת, כבר מזמן הצלחתי לפעול על עצמי שאזכור שהפרנסה משמים היא, ואין אדם נוגע בשל חברו כמלוא נימה. אך כשאני רואה את הסיטונאים שהיו רוכשים אצלי בעבר, עוברים דרכי כאילו אני אוויר, והולכים לרכוש במפעל המתחרה, אני חש סוג של צביטה חזקה בבטן.

"והצביטה הזו בעצמה הטרידה את מנוחתי: וכי מה אכפת לי שיהודי אחר מרוויח את פת לחמו, ומדוע אינני יכול לפרגן? הקושי הזה הטרידני כל כך שהחלטתי לנסוע אל רבינו שליט"א לקוברין, וברוך השם, הצלחתי לפעול גם את זאת. וכעת אחת היא לי להיכן הולכים הסיטונאים, האם אצלי או אצל המתחרים".

הזמן חלף, וגם בפעם השלישית מתנה ר' לייב את כאבו. "המעבר של הסיטונאים למתחרה כבר לא מפריע לי, אני מקבל זאת בשוויון נפש. כעת הכאיבה לי העובדה שאינני יכול לשמוח בהצלחה של החבר. מדוע העובדה שברוך השם רווחיו של יהודי שני משגשגים, שהמפעל שלו לייצור סוכר הולך ומתרחב – איך ייתכן שדבר כזה לא ממלא את לבי שמחה וגיל?

"וברוך השם, גם זאת פעלתי אצל רבינו, וכיום, אם אתם רוצים לגרום לי שמחה ונחת, ספרו לי על הצלחתו של ידידי ר' דוד, על עסקיו ההולכים וגדלים, ושהשם ייתן לו הצלחה מרובה!".

לא לכעוס, לא לנקום

הסיפור החסידי הזה מזכיר את דברי ספר התניא בסוף פרק י"ב, המציב בפני כל יהודי דרישה, חסידית לחלוטין: "וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלָה לוֹ מֵהַלֵּב לַמֹּחַ אֵיזוֹ טִינָה וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ.

"וְאַדְּרַבָּה הַמֹּחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשֹוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד וְחִבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבֹּל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן וְלֹא לִכְעֹס חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִגְמֹל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר לִלְמֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו".

ה'משפיעים' בישיבה שבה למדתי היו מבקשים מאתנו לשנן את השורות הללו בעל-פה ולחזור עליהן מעת לעת. וגם לנסות לעבד אותן במוח, לפתח מהן רגשות בלב, וליישם את המסר שלהן בהתנהגות היומיומית. כך ראוי וכך יאה. "כמו שכתוב בזוהר – ללמוד מיוסף עם אחיו".