הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק הלך פעם ביער, והנה הוא פוגש בחוטב עצים וסביבו חבילות־חבילות של זרדים מוכנות להסקה. מסתכל רבי אלימלך על ענפי האילן הכרוכים יחדיו ושם לב לדבר מעניין, כל החבילות היו אגודות בצורה כה מהודקת, עד שהיה נראה כאילו מתחילת בריאתם לא נבראו הזרדים אלא זה לצד זה כעומדים ומוכנים להיכנס לתנור.

שאל רבי אלימלך את החוטב: "אמור נא לי, מהו סוד האגודות שלך?".

השיב לו החוטב: "צורת הגדילה של ענפי העצים הדקים איננה ישרה מטבע בריאתם. אדרבה, פה יוצאת בליטה, שם עקמימות. כאשר החוטב מבקש לסדר חבילה שלמה ומלאה של עצים, הוא נתקל בבעיה, שכן העצים אינם ישרים. משום כך, רוב החוטבים נוהגים 'לגלח' את הבליטות ו'ליישר' את העקמימות, וכך הם יוצרים חבילות עצים הצמודים זה לזה.

"אך אני, דרכי שונה; מנהגי הוא לקחת כל ענף ולהצמידו לענף האחר. כאשר אני רואה שבאחד הענפים ישנה בליטה, אני יוצר שקע בענף שכנגדו, שיוכל 'לקבל' את הבליטה. כך אינני גורע מכוחו של הענף האחד ואילו השני 'מקבל' את הבליטה של הענף הראשון – ויהיו לאחדים".

מקום בלב

כולם מבקשים אהבה של אמת ושואלים מהי. זו שאלה פילוסופית מהנשאלות ביותר. הנה גישת התורה, בפרשתנו, לנושא: "ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה". כלל גדול, וגם אחת המצוות המורכבות והקשות ביותר בתורה.

לכאורה המצווה החשובה הזו בפרשה שלנו, איננה ניתנת למימוש. האם באמת ביכולתי לאהוב את הרֵעַ כמוני, ממש? וכי ישנה במציאות אהבה שיכולה להתחרות על אהבתי את עצמי?

והלל הזקן, שאמר "זו היא כל התורה, ואידך [והיתר], פירושה הוא", כלום התכוון כפשוטו? וכי מצוות אכילת מצה בפסח, נטילת לולב וקידוש, קשורים לאהבת ישראל?

מסביר רבי שניאור זלמן בעל התניא, ש'אהבת ישראל' איננה רק נתינה והענקה, כפי שנוח ומקובל לחשוב, אלא בעיקר הכלה, לאפשר לזולת מקום בתוכי. עבודת האהבה איננה תוצאה של פעולה ונתינה לאחר, אלא קודם כל, קבלה שלי אותו, וזו כבר פעולה על האני, האנוכי. עליי לחקוק חור בתוכי כדי לקבל את האחר, כולל הבליטה המכוערת שלו.

התורה כולה באה ללמדנו כיצד להגביה את הנפש על הגוף. כל המצוות, גם מצוות ציצית ומצוות תפילין, נועדו להפוך את החלק הרוחני והקדוש שבנו לאקטיבי, ואת החלק הגשמי והנחות למשועבד אליו.

אהבה גבוהה יותר

רק כאשר באמת נהיה רוחניים יותר, קדושים יותר, וקרובים יותר לבורא העולם – לא יעמוד האגו בבסיס אהבת עצמנו שבנו, אלא אדרבה שליחותה של נשמתנו ותפקידה הרוחני בעולם.

במבט של נשמה לנשמה, לא נראה עוד את הבעיות הקטנוניות של זולתנו, שכן התעלנו מעל מבט ירוד של גוף, ועברנו למשקפי נפש. הקשר בינינו אינו עוד קשר של גופים, אלא קשר של נשמות. ונפשותיהם של כל בית ישראל – שורשן אחד הוא. ומכאן הדרך הבלעדית לאהבת ישראל.

"וְלָכֵן", מסיק רבי שניאור זלמן נחרצות, "הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחְוָה אֲמִתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְּדָבָר לְבַדָּהּ". אי אפשר, אי אפשר!

-

ושאלו פעם את רבי שניאור זלמן: אהבת ה' ואהבת ישראל – מי מהן גבוהה ממי? והשיב: אהבת ה' ואהבת ישראל אינן שתי אהבות כי אם אהבה אחת, שזו נגזרת מזו. אלא שאהבת ישראל גבוהה יותר, שכן היא הביטוי הגבוה ביותר של אהבת ה', שאוהבים את מי שהאהוב אוהב.