שומר הסף

זו הייתה שעת ערב מאוחרת והקור היה גדול. בפתח ביתו של הצדיק רבי וולף בז'יטומיר עומד יהודי ודופק על הדלת. הוא דופק ודופק, אך הדלת לא נפתחת עבורו.

ולמרות השעה המאוחרת, מחלון החדר הסמוך לפתח הוא הבחין בנקל באור העששית המשמש את הדייר, ללימוד מן הסתם. מארובת הבית היתמר עשן, שמעיד על האח הבוערת ומחממת את הבית. וכאן בחוץ קור כלבים. שלג יורד ללא הפוגה כבר שעות ארוכות, ועיכב את דרכו של ההלך עד שהגיע הנה.

היהודי שוב חוזר ודופק על הדלת, והפעם הוא קורא: "יהודים, רחמנות...".

אך הדלת לא נפתחת. לאות מתפשטת בגופו של ההלך, הוא מתיישב על תרמילו תחת הגגון המסתיר את הכניסה, צובר כוחות. והוא חש תסכול ואף כעס מתפשטים בגופו. "הייתכן? כך מתנהג יהודי צדיק ואיש חסד כמו רבי וולף? איך זה שהוא מתמהמה ולא פותח את הדלת עבור הלך יהודי בשעת לילה של יום חורפי?

אירוח מוזר

"לו היה יודע רבי וולף", הוסיף להרהר, "כי את כתובתו קיבלתי מלא אחר ממורו ורבו המגיד הגדול במזריטש, בוודאי היה פותח את הדלת בשמחה. הלוא זה ה'מגיד' עצמו שטרם שנפרדתי ממנו ותיניתי בפניו את צערי על המחשבות הטורדות את מנוחתי, שהציע לי לעבור דרך ז'יטומיר, לסור אל רבי וולף תלמידו ולקבל הדרכה בנושא ההתמודדות עם מחשבות הנובעות מן היצר הרע...".

עוד היהודי מהרהר לו, ולפתע הדלת נפתחת. האורח מרים את עיניו והנה מעליו עומד רבי וולף, כוס תה חמה בידו, וחיוך כובש על פניו: "קום, היכנס פנימה רבי יהודי! חלץ את עצמותיך, אעזור לך לקחת את תרמילך, ובוא לשבת מול התנור. כוס התה שלך תכף מתקררת. לא בכל יום מזדמן לי אורח שנשלח אליי ישירות ממורינו ורבינו ממזריטש!".

"אז הוא יודע על בואי..." – חולפת מחשבה נוספת במוחו של ההלך.

"הנה, אני מקווה שנוח לך כעת על יד התנור. פשוט את נעליך הכבדות, הא לך גרביים חמות ואנפילאות רכות יותר. אתה במקום טוב, בבית יהודי".

והיהודי שותק, משתאה, חושב לעצמו – בוודאי יש דברים בסגירת הדלת בפניו בלילה שכזה.

כשכוחותיו חזרו אליו, התיישב על ידו רבי וולף ואמר לו: "רציתי ללמד אותך דבר אחד. כשאתה בעל הבית, אתה הוא מי שמחליט מי נכנס ומתי נכנס. אף אחד לא ייכנס לביתך שלא ברצונך. הֶיֵה בעל בית והחלט מול מחשבותיך מי נכנסת, מתי נכנסת וכיצד נכנסת!".

הצלחתי להיפרד

נזכרתי בסיפור הזה כשנאלצתי להיפרד מהטלפון החכם שלי למשך שבועיים, ויכולתי להשתמש בו רק שעה אחת בכל יום: לשיחות, להודעות, לעדכונים ולכל דבר. ולפתע חשתי כאילו שבתי להיות 'בעל הבית'.

קיבלתי חשק גדול להתחיל לנהל את עצמי ולהפסיק לתת לכל אחד את היכולת לחדור למרחב שלי מתי שרק מתחשק לו. אם אני באמת בעל הבית, אני צריך להיות מסוגל לעצור את קבלת ההודעות ולשלוט בהן.

התפילה צריכה להיות תפילה; לא רק שהטלפון לא צריך להיות פתוח במהלכה, גם הראש לא צריך לנדוד מדאגה מה מתחולל שם בטלפון, מי כתב הודעה ולמה. השהות בבית עם הילדים צריכה להיות מוקדשת רק להם. מוכרחים לחזור להיות בעל-הבית, אחרת נאבד לחלוטין את השפיות!