ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים,
יודה היה ממש אומלל. השכן שלו לא הפסיק לרדת לחייו.
במשך שנה שלמה הוא הציק לו, כמו ששכן רע יודע להתעלל. פיצח גרעינים וזרק את הקליפות למרפסת של יודה, את המים המטונפים של הספונג'ה הוא התיז על חלונות הדירה של יודה, חסם לו את המעבר בארגזים, מילא לו את תיבת הדואר בזבל, ובישיבות ועד הבית לא הפסיק להשמיץ את יודה לפני כל הדיירים בבניין.
בערב יום כיפור נקש השכן בדלת של יודה ואמר: "אני מבקש ממך סליחה על מה שעשיתי לך. באמת לא הייתי בסדר. אתה סולח לי?".
יודה לא חשב פעמיים. "אני סולח לך", הוא אמר.
השכן לא ציפה להתפייסות קלה כזו. "איך זה... ככה... בקלות כזו אתה סולח לי על הכול?".
"זה פשוט", הסביר יודה. "כמו שאתה מבקש – כך אני סולח"...
*
זו אחת החולשות שלנו – חוסר הנכונות להכיר בצדדים הפחות-נעימים שלנו, להפסיק להצדיק את עצמנו ולהודות ביושר ששגינו. יום כיפור מזכיר לנו להרכין את הראש ולהכות על הלב שלנו, לא של אף אחד אחר. לקום ולהתנצל בפני כל מי שעשינו לו עוול, להתוודות על החטאים ולבקש מחילה באמת – מאנשים ומאלוקים.
והכי חשוב, ההודאה בטעות היא הפתח לתיקון. אסור לנו לפחד מעצמנו, לומר לעצמנו "זה מה יש" ולהרים ידיים בייאוש כי יש לנו בעיות אופי שאינן ברות תיקון. ממש לא. גם אם זה ילך בצעדים קטנים מאד, הכול אפשר לתקן.
כך, גם אחרי שנפשוט את הבגדים הלבנים וכבר לא נהיה מלאכים, נישאר בני אדם.
שבת שלום, וגמר חתימה טובה לכם ולמשפחותיכם ולכל בית ישראל!
