העיר שקלוב שבבלרוס – אז בתחומי האימפריה הרוסית – הייתה עיר של חכמים ושל סופרים. רב העיר, הגאון רבי הֶניךְ שיק, היה מפורסם לשם ולתהילה בכל יישובי ישראל. אך רבי פינחס, בנו של רבי הניך, התעלה על אביו בגדולתו בתורה, ביראת השמיים, באהבת ישראל ובעשיית חסד.

רבי פינחס שיק, או בכינוי 'רבי פינחס רֵייזֶס', שימש ה'חוזר' – מסבירן – הראשי של תורת רבי שניאור זלמן בעל התניא, שהיה רבו. ותורת בעל התניא לא פשוטה כלל וכלל. תורה וגדולה התאחדו על שולחנו: רבי פינחס היה עשיר מופלג, ועמד בראש כל יוזמה שבקדושה.

יום אחד הזדמן לשקלוב תלמיד אחר של בעל התניא, ושמו רבי שמואל מוּנְקֶס. גם הוא יהודי שעבודת השם שלו הייתה מעוררת השראה, ואולם התאפיינה בסגנון אחר לחלוטין. רבי שמואל היה מפורסם במיוחד בפיקחותו השובבה והחסידית, ובחתירה שלו אחר האמת.

ר' שמואל בא לבקר בביתו של רבי פינחס, שבאותה עת לא שהה בו. הנעליים של ר' שמואל היו מלאות רפש וטיט, וכך הוא נכנס אל הבית המפואר, הלך הישר לחדר האורחים ונשכב, כפי שהוא, עם הנעליים, ושקע בתנומה...

אשתו של רבי פינחס חזרה הביתה וראתה את ההלך ישן על המיטה המוצעת בסדינים יקרים עם נעליים מלאות לכלוך. שתקה האישה ולא אמרה דבר. כשחזר בעלה, סיפרה לו על כך. רבי פינחס נכנס לחדר, ולתדהמתו מגלה שהפולש אינו אלא רבי שמואל ידידו. בינתיים, התעורר רבי שמואל, ורבי פינחס קיבלו בחום, תוך שהוא מעיר לו: "כמה אני שמח שבאת להתארח בצל קורתי! אך ידידי היקר, מן הראוי היה שתחלוץ את הנעליים קודם שאתה עולה על המיטה...".

חסיד על מטאטא

רבי שמואל זינק מן המיטה, נעמד מול חברו ונעץ בו מבט מוכיח. "זה מה שלמדת אצל הרבי?!", שאל בנימת כאב גלויה, "האם העולם הזה עדיין תופס מקום אצלך? הבוץ, הלכלוך, היופי של המיטה, ההדר של החדר?! אם אחרי שנים רבות כל כך של עבודת השם זה בכלל מעניין אותך, ואם זהו מצבך הרוחני, אינני רוצה להתארח בביתך!".

רבי פינחס הנדהם קיבל את ה'מנה' באהבה ובלב שלם. הוא תפס את השגיאה ששגה, והחל להפציר בר' שמואל שיסלח לו וימחק את ההערה הלא ראויה. אבל רבי שמואל התעקש ללכת, ור' פינחס מתחנן בפניו – אנא הישאר בביתי. "אסכים", ניאות ר' שמואל, "בתנאי שתקבל על עצמך 'תיקון', מעשה שיוכיח שה'עולם הזה' וכלליו אינם משמעותיים אצלך כלל ועיקר.

"ובכן, ר' פינחס הנכבד, קח נא מקל מטאטא ו'רכב' עליו ברחובות העיר שקלוב, כפי שנוהגים ילדים קטנים או כאלו שדעתם איננה מיושבת", פירט ר' שמואל באוזני המארח ההמום. רק כשיצליח ר' פינחס להשפיל את עצמו עד כדי כך, יקבל ר' שמואל את חזרתו בתשובה. מיותר לציין, שרבי פינחס קיים את ה'תיקון' במלואו.

מרגישים בבית?

רבי פינחס ורבי שמואל היו שניהם אנשים נעלים במלוא מובן המילה, שאין לנו מושג וערך בגדלותם. עליהם אפשר לומר בלי שמץ של הפרזה: "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם; ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים".

ובכל זאת, הסיפור הזה עובר במסורת החסידית מדור לדור, לא כדי להורות לנו להתפרץ לביתו של חברנו עם נעליים מלאות בוץ, ולא כדי להנחות מישהו לרכב על מטאטא ברחוב. אלא כדי שנדע, שבעולם אמיתי, שבו צוברים מצוות ויראת שמיים ולא נכסים גשמיים, הבית שלך הוא לא לגמרי שלך. הוא גם של החבר שלך.

טיפונת של דבש מקצה הדִבשון של הגדולים האלו מותר לנו לטעום. להכניס הביתה יהודי שלא בדיוק נראה כמו דיפלומט בריטי, לצרף אותו אלינו מבית הכנסת לסעודת השבת. וכן, לא להתרגש מהצורה שבה הוא מדבר או נראה. כי הבית שלנו הוא לא רק שלנו.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מצווה התורה, ומוסבר על כך: "בתוך כל אחד ואחד מישראל". כל בית הוא משכן, ובתוך כל בית שוכן הבורא. מתי הוא שוכן? בין היתר, כאשר דלת הבית פתוחה, ואנשים מרגישים מספיק נעים לשבת איתנו, לא חשים זרים ולא ש"עושים איתם חסד". הם מרגישים בבית באמת.