העיירה לִיּוֹזְנַה לבשה חג – עד כמה ששייך להחיל את המילה 'חג' על הימים הסמוכים לתשעה באב. ובכל זאת, אורח רם מעלה לא מזדמן לכאן בכל יום. רבי שלמה מקרלין, הצדיק הקדוש מתלמידי המגיד ממזריץ', בא לבקר את רעהו, רבי שניאור זלמן בעל התניא, תושב העיירה.

בין רבי שניאור זלמן ורבי שלמה שררה הערכה עצומה, על אף שהיו חלוקים ביניהם בכמה וכמה דרכים וסוגיות בעבודת השם. מחלוקת זו לשם שמיים הייתה, ולא פגמה כמובן באהבתם הגדולה האחד לרעהו.

בליל תשעה באב התאספו כולם בבית הכנסת החשוך. תאורת הנפט הקבועה לא הודלקה, רק נרות קטנים הוחזקו בידי האנשים. ארון הקודש שפרוכתו הוסטה נראה מתאבל גם הוא. הכל נושאים את עיניהם אל שני הצדיקים היושבים ב'מזרח' ומתעמקים בקינות, עובדים את השם בשקט ובדממה, בדרכם הפנימית.

השקיעה בדכדוך

אווירת תשעה באב הייתה מאוד נוכחת, ואט אט החלו אנשים לשקוע בדכדוך. כל אחד נזכר בצרותיו הפרטיות, זה בביתו הריק והאחר על הוריו שהלכו לעולם אחר. דמעה כאן, אנחה שם. ופתאום, פרי-סרק ירוק ועגול התעופף בתוך בית הכנסת ופגע בזקנו של פלוני. הלה הרים את הראש וקלט את החסיד שהשליך לעברו את הפרי הקטן. חיוך קטן בצבץ בזווית הפה, והוא חוזר אל ספר הקינות. והנה, פרי נוסף הוטס במסלול בליסטי לעבר אוזנו של אלמוני, ואחר מצא את ידו של פלמוני. האווירה נעשתה קלה יותר.

שני הצדיקים במזרח היו עסוקים באבלם הפנימי ולא שמו לב למטחים שהתעופפו בחלל בית המדרש. עד שפרי סורר מצא – בטעות כמובן – את מקומו בתוך זקנו של רבי שלמה. רבי שלמה הרים את עיניו הקדושות וקלט את דמותו השובבה של רבי שמואל מונקס, העסוק ב'להרוס' את אווירת הנכאים בבית הכנסת. רבי שלמה לחש אל אוזנו של בעל התניא: "איזו התנהגות... בגלל אברכים כאלו חרב בית המקדש!".

למוחרת, אחרי התפילה ואמירת הקינות, הלכו שני הצדיקים יחדיו. תוך כדי הילוכם ושיחתם בקודש נכנסו מעט אל עצי היער שגובל בעיירה. עוד הם מהלכים בשבילי היער ולפתע הם שומעים קול בכי מזעזע את הלב.

הלכו בעקבות הקולות המתחזקים, שהפכו ליבבות של יהודי המקונן על חורבן בית המקדש. היה זה בכי אמיתי, פנימי ונוגע ללב. לא היה צריך להתאמץ כדי לראות שהמקונן – שישב על גדם עץ בגבו אליהם – באמת מתגעגע לגילוי השכינה. כאבו מיוסד על תורת החסידות שלמד מרבו, על ירושלים העליונה, יראת השמיים שבנפשו, והעדרה עקב חטאינו, שאינם מאפשרים ליראת השמיים לשכון בנו באופן תמידי.

שקיעה או הנעה?

רבי שלמה נעצר, הביט על האברך, ואמר לרבי שניאור זלמן: "זהו אברך יוצא דופן, עובד השם אמיתי. בשל אברכים כמוהו יבנה בית המקדש!".

ובעל התניא רק אמר: "שים לב רבי שלמה, זה האברך מאתמול בלילה... אותו רבי שמואל מונקס!".

העצבות והדיכאון אסורות הן בתורת החסידות בתכלית האיסור. לרבו של רבי שלמה מקרלין – רבי אהרן הגדול מקרלין – מיוחסת האמרה: "עצבות איננה עבירה – אך היא השער לכל העבירות". גם יום כתשעה באב איננו היתר לשקוע בעצבות, חלילה. העצבות גוררת את האדם לחוסר אונים ובסופו של דבר לנפילה בחטא חס ושלום. ורבי שמואל מונקס עמד על המשמר לבל יתדרדר יהודי לעבר העצבות בחסות יום תשעה באב.

אין בכך כל סתירה למושג האמיתי של "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". האבלות על ירושלים איננה נוסטלגיה ולא שקיעה בסיפורי שואה וגירוש. האבלות על ירושלים – לפי בעל התניא – עוסקת במהות: בהעדר ההתגלות האלוקית בעולם, ב'העלם והסתר' על גילוי השכינה.

זה כאב שנובע מתחושת אחריות שמניעה לפעולה, לעשייה להחשת הגאולה. להחלת רוח הגאולה בחיים הפרטיים, במאמץ לגרש את הגלות מהמרחב הפרטי, והתגייסות נחושה למאמץ הבאת הגאולה לכלל ישראל באמצעות הוספה בפעולות של קדושה והפצת יהדות.