בפאתי פטרבורג הבירה שכן מחנה צבאי מיוחד, ובו 'קנטוניסטים' – חיילים יהודים שנחטפו על פי פקודת הצאר מחיק הוריהם ושירתו בצבאו של ניקולאי האיום עשרים וחמש שנה.
ילדים קטנים, לפעמים בני שמונה בלבד, נשלחו למחנות צבא מרוחקים, שם עברו אימונים קשים ולחצים בלתי פוסקים להמיר את דתם.
חיים לא קלים היו לאותם קנטוניסטים. הצבא עשה כל שביכולתו להעבירם על דתם ועל דעת קונם. אך רבים מתוכם עמדו בניסיון, וביכרו ייסורי מוות ולא המירו אלוקים חיים בכוכבים ומזלות. לאותם עקשנים בנה הצבא, בחוסר ברירה, בית כנסת קטן, שהתמלא בעיקר ביום הכיפורים.
האגדה מספרת על צדיק אחד שהזדמן לאותו בית כנסת בשעת הנעילה, והנה הוא רואה את אחד מאותם חיילים גיבורים, מתעטף בטלית וניגש לתיבה, ופותח בתפילה:
"אלוקיי! עמך בית ישראל בכל מקום שהם, מתאספים בשעה זו בבתי הכנסיות. הם מענים את גופם, מתעטפים בטלית ומתפללים. על מה הם מתפללים, ריבון כל העולמים, על מה? על פרנסה בשפע ובקלות. ריבונו של עולם! אנחנו, חיילי ניקולאי, איננו זקוקים לפרנסה. כל מחייתנו על כתפי הצבא הענק של ניקולאי, ובמחסני הצבא יכולים אנחנו למצוא גם מותרות.
"אהה, אדון עולם, מה עוד מבקשים הם, עמך בית ישראל? – נחת מהילדים, שלום בית, נקודות של אור בחיי היומיום, אבל אנו, אדון כל, אבל אנו אסורים לישא אישה על פי החוק. אין לנו צורך בנחת מילדים. אלוקינו ואלוקי אבותינו, ומה בקשות נוספות מבקש יהודי? – בריאות ואריכות ימים. אוי, מלך המלכים, אנו חיילי ניקולאי, אין לנו צורך באריכות ימים. במצב כשלנו, מוטב לנו כי...
"ובכן, ריבונו של עולם, מה נבקש בשעה זו של תפילת נעילה? – אין לנו מה לבקש אלא שמלכותך תינשא על פני כל העולם ו"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" - - -
הכול לכבודך
תפילות ראש השנה נושאות פרדוקס מסוים. מחד, יהודי מבקש בתפילה את מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא, ומאידך הוא רוצה שנה טובה ומתוקה, בריאות ופרנסה ונחת. וכך הוא נע בין הפרטי לכללי, בין התמסרות למשאלות
מורכבות משני סוגים, הפכים: מחד מבקש יהודי בתפילה את מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא, ומאידך מבקש הוא שנה טובה ומתוקה, בריאות פרנסה ונחת. אך לאמיתו של דבר אין הדברים עומדים בסתירה.
כאן טמון פרדוקס מרתק: כיצד יכולות בקשות גשמיות להיות רוחניות? איך מתיישבת הכמיהה לממלכת שמים עם בקשות ארציות לכאורה? התשובה טמונה בכוונה שמאחורי הבקשות. כאשר אנו מבקשים בריאות, פרנסה, או נחת מילדים, איננו מבקשים זאת רק עבור סיפוק אישי. אנו מבקשים זאת כאמצעי לעבודת ה', כדרך להגשים את ייעודנו בעולם.
כי אנחנו, חייליו של הקדוש-ברוך-הוא, מבקשים ממנו: תן לנו בריאות כדי שנוכל לעובדך באמת, בשמחה ובאהבה! ילדים – שנוכל לגדלם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שנוכל לחנכם להיות יהודיים כראוי! ופרנסה בשפע כדי שנוכל לעשות את כל זה בקלות. שנוכל לתת הרבה צדקה, להקדיש את זמננו הפנוי ללימוד התורה ולהתמסר למה שחשוב לך באמת.
עשה למענך
ריבונו של עולם, אין ליהודי צורך משלו, כל מה שנעשה – הוא רק לכבוד שמך, שיתגדל ויתקדש שמיה רבא. אז, אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו!
והשנה, כאשר האישי מתערבב עם הציבורי, וליבנו שבוי בעזה, כואב ושותת דם על צרותיהם של ישראל, אין זו משימה כבדה מדי להבין את עומק תפילותינו. וכי מה המשמעות האמיתית של "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת"? ומה הפירוש "ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו"?
והרי הטוב לעם ישראל הוא בעצמו קידוש השם הגדול ביותר. וחלילה, כשישראל לוקים, אין לך חילול השם גדול מזה. ודווקא לכן נבקש מעומק הלב:
"אלוקינו ואלקי אבותינו, מלוך על העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך... ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך!".
הוסיפו תגובה