עוד לפני התגלות החסידות בידי הבעל שם טוב, הסתובבו בעולם יהודים שהיו 'חסידים' מכל בחינה. כאשר נפוצו תלמידי הבעל שם טוב על פני כל הארץ, מצאו אותם, והם התאימו לבשורתם כפתור ופרח.

אחד היהודים הללו היה רבי ישראל 'השמח'. מי שגילה אותו היה רבי יששכר דוב, תלמיד הבעל שם טוב, שהיה גם מדריכו של בעל התניא. רבי ישראל היה אז ישיש כבן תשעים שנה.

רבי יששכר דוב התפעם מדמותו של רבי ישראל. אומנם לא היה גאון עילוי בתורה, אבל בעולם ערכים של מעשים טובים הוא היה מצוין. איש תמים, בעל מעשים טובים. בדיוק מהסוג שחסידים כל כך אהבו.

הצדיק רבי יששכר דוב מסר לדורות הבאים על דמותו של אותו "רבי ישראל השמח" ועל אמרותיו.

מי אמר שמגיע לך?

רבי ישראל היה אומר תמיד, "מצווה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה". כוונת המצווה היא שהמצווה היא צו שמגיע מהמְצַוֶה, והמְצַוֶה הוא "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – הבורא שמוציא אותנו מכל רפש. ובכן, כשאני ישראליק, אפס אדם, זוכה לקיים את מצוותו של הא-ל היחיד והמיוחד, הרי שעליי לכרכר ולפזז ולרקוד בשמחה רבה.

כשהבחין רבי ישראל בעצבות או במרה שחורה נסוכים על פני מישהו, היה 'מתלבש' עליו, ומסביר לו שלא כך צריך להיות. והכל בנועם ובמילים רכות, ולפעמים – לפי הצורך – גם במילים חריפות, כמו במונולוג הבא: "שמע נא, יהודי יקר, מדוע אתה רוגז כל כך על זה שאתה עני או חולה, האם אתה ראוי לטוב יותר? אתה הרי יודע בעצמך שאינך שווה זאת. אל תהיה שוטה... נשֵׁק את השוט, קבל את הכול באהבה, ואבא ייתן לך סוכריה".

מסר כזה, המגיע מאיש שכולו מעשים טובים, בוודאי מתקבל. אנחנו קצת בבעיה כי לפעמים אין מי שיאמר לנו את האמת ישר בפרצוף. אם מישהו יבקש לומר זאת הוא בוודאי יפחד מאוד, ובצדק, כי מי אתה שתעז לדבר אליי ככה? וכולם שותקים.

צא מתחושת האומללות

אבל את האמת צריכה להישמע. בואו נאזין לקול מלפני שלוש-מאות שנה, של רבי ישראל ה'שמח', נרים את הראש מהצרות הקטנות שלנו, מהנחש שמכיש אותנו, אל נחש הנחושת התלוי שם גבוה בשמים. נזכור כי לא הנחש הוא מי שפוגע בנו, אלא האבא הטוב ששלח אותו. נכניס גם את הקב"ה לתמונה, וכל תפיסת העולם שלנו תשתנה.

חיים של מסכנוּת ואומללוּת הם, כמה עצוב לומר זאת, הם חיים שנובעים מתוך השקיעה בעצמי. ובאמת, כשאני לעצמי מה אני? אבל אם נרים את הראש, נשים לב ל"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", לבורא שמוציא אותנו מהרפש, ואז חיינו יתמלאו במשמעות, בתוכן. נדע עבור מה אנחנו חיים ונצלח בנקל את המהמורות שבדרך.