שְׁמֶרְקֶה הכפרי היה המום: מעולם לא ראה קהל גדול כל כך בתפילה. בכפר הקטן שלו מניין זה מניין, עשרה אנשים בדיוק. עד היום לא שמע חזן כה משובח כפי שיש כאן בעיר הגדולה. אין ספק, הרהר שְׁמֶרְקֶה, יש משהו מיוחד ושונה בבית הכנסת הגדול הזה.

חוט המחשבות של שְׁמֶרְקֶה נקטע לפתע. החזן פתח בניגון מרגש, ממיס לב, על המילים "ממקומך מלכנו תופיע, ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך". דמעותיו של החזן הדביקו את הקהל הרב, שעמד כולו מתמוגג בבכי: "אוי... מתי תמלוך בציון?".

"על מה המהומה, מהו קול הבכי והקינה הגדול הזה?", תהה שְׁמֶרְקֶה וחכך בדעתו. "אה... הרי אנחנו כאן משעת בוקר מוקדמת, וטרם טעמנו כלום. אנחנו רעבים! כנראה שמשום כך אנחנו בוכים".

וגם שְׁמֶרְקֶה פרץ בבכי גדול ומר.

רעבים לחמין

בינתיים התקדם החזן לשורה הבאה בתפילה, קולו מתעודד, שמחה נמסכת בו, המנגינה משתנה, והוא שר במלוא הגרון: "ועינינו תראינה מלכותך, כדבר האמור בשירי עוזך, על ידי דוד משיח צדקך". הקהל מצטרף למנגינה הסוחפת, ונדמה היה כי בעוד רגע יפקע הגג של בית הכנסת משירה של שמחה.

"לשמחה זו מה היא עושה?" – תוהה שְׁמֶרְקֶה – "הלוא כולנו רעבים ובוכיים!". ניחוח החמין הטוב שהוכן עבור המתפללים נדף מחדר ה'קידושים' לאולם התפילה ובא בנחיריו של שְׁמֶרְקֶה. זה גרם לו להסיק: "המתפללים נזכרו, כנראה, כי על האש עומד סיר גדול ועשיר של חמין, צ'וֹלְנְט, מלא בכל טוב. הם שרים ושמחים, כי הם יודעים שהתבשיל מצטמק ויפה לו, הולך ומשתבח ככל שהזמן מתמשך – משום כך הם שרים ושמחים".

נשא שְׁמֶרְקֶה את קולו הרם והמחוספס והצטרף לשירה האדירה.

והנה, לא עברו דקות בודדות, והחזן הגיע לקטע החזנות של "רְצֵה ה' אלוקינו בעמך ישראל, ולתפילתם שְׁעֵה". שוב לא יכול היה החזן לעצור בעד רגשותיו, והוא התייפח בבכי סוחף.

"ועכשיו מה, הרי החמין מתבשל ומשתבח מרגע לרגע?", נבוך שְׁמֶרְקֶה. ושוב הבטן המקרקרת מזכירה את התשובה: "אכן נכון, יש תכלית לציפייה, בכל רגע הופך החמין לטוב ומשובח יותר – ובכל זאת, כמה אפשר להמתין?! אנחנו רעבים!".

אולי די כבר?!

הצדיק רבי ישראל מרוז'ין סיים את משלו, מחה את דמעותיו, והסביר:

כאשר מגיע תשעה באב ואנו חושבים על הגלות המרה שבה אנו שרויים, באופן טבעי אנו פורצים בבכי תמרורים. גלות היא דבר רע. כמה דם יהודי נשפך, כמה סבל בכי וצער עוברים בניו של הקדוש ברוך הוא.

אחר כך, כשקצת לומדים ומעט חושבים, מתחילים להבין שהקב"ה אוהב אותנו, ולא עושה זאת חלילה לרעתנו. גם לגלות יש תוכנית ויש תכלית. וככל שהגלות מתארכת תהיה הגאולה מתוקה ונפלאה יותר.

ואחרי ככלות הכל, חוזרת לה ההבנה העמוקה: כמה אפשר להמתין? כמה אפשר עוד לסבול? אבא שבשמיים, די כבר! סבלנו הרבה מעבר למה שאפשר, מְחֵה דמעה מעל כל פנים, והבא לנו את הגאולה השלמה! כי אחרי כל ההסברים – גלות היא חוויה מרה, היא תהליך נורא, שמוכרח להסתיים.