הייתי אז ילד", סיפר בהתרגשות החסיד הזקן. "לעיירה הגיע חסיד גדול, תלמיד חכם ועובד ה' אמיתי, ובעיקר – פיקח וכֵּן בצורה יוצאת דופן. בעגה שלנו הוא 'בר דעת'.

"החסיד הגיע לבקר את חברו, חסיד אחר שהיה בן העיירה שלנו. הם ישבו ושוחחו, שתו 'לחיים' וסביבם התאספו חסידים צעירים שבאו לראות, לשמוע ולספוג את האווירה האותנטית. ואני ביניהם. עמדנו צפופים, והם... ישבו זה מול זה, אחזו כוסיות קטנות של 'משקה' בידיהם, הסתכלו אחד בעיניו של השני, ושתקו. ואנחנו – הקשבנו.

"קיבלנו במסורת", הוסיף החסיד, "שהבורא יתברך נתן לנו בחסדיו זוג עיניים כדי לדבר, ופה – כדי לשתוק!".

נוכח נפקד

פרשת השבוע, ואתה תצווה, היא היחידה ששמו של משה רבינו (מאז לידתו ועד סוף ספר במדבר), מקבל ומנחיל התורה, לא מוזכר. הסיבה לכך, כפי שמוסבר בספרים, נעוצה בבקשתו של משה. אחרי חטא העגל משה התחנן בפני הבורא למען עם ישראל, והצהיר, "ועתה, אם תישא חטאתם (הרי טוב), ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". אם לא תכפר על החטא, מחוק את שמי מתוך התורה הקדושה.

בסוף השם סלח לבני ישראל, אך בכל זאת דברי הצדיק לא שבו ריקם, ושמו נגרע מפרשה אחת בתורה כמחיקה סמלית. היו שהצביעו על כך שאת פרשת 'תצווה' קוראים תמיד בשבוע הסמוך לז' באדר, יום פטירתו של משה.

ה'כלי יקר', מחשובי פרשני התורה, מסב את תשומת הלב לעובדה מעניינת: שמו של משה אכן לא מוזכר בפרשה, אך משה עצמו מוזכר גם מוזכר. לכל אורך הפרשה מכונה משה בתואר הישיר "ואתה". בפרשה לא מוזכר שמו של משה, אך משה בעצמו ("ואתה") נוכח בה יותר מאשר בכל התורה.

ההתמסרות העצומה שלו לעם ישראל הונצחה בפרשה הנקראת בסמוך ליום פטירתו, דווקא כאשר שמו המפורש מושתק ולא מוזכר.

שתיקה רועמת

חודש אדר הוא חודש הדממה, מזל דגים.

אסתר המלכה שותקת ואיננה מגלה את זהותה. במגילת אסתר לא מוזכר שמו של ה'. "פורים" הוא החג היחידי שבו לא אומרים הלל, ושמו איננו בעברית. הכול סוד, אפוף שתיקה. רועמת.

מצד שני, "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ובחג הפורים נוהגים בשתיית יין. כי "נכנס יין – יצא סוד". כשסוד השתיקה מתגלה פורצת השמחה. העוצמה שבדממה מתגלה בשמחה אדירה, שמחה שלמעלה מדיבור.

בחסידות יש משפט עמוק: כל 'העלם' ה'עצמי' – הוא גילוי לגבי הזולת; וכל גילוי של ה'עצמי' – הוא 'העלם' לגבי הזולת. כשה'עצמי' מסתתר, הוא מרשה לעצמו לדבר ולפטפט בקולי קולות. אך כשה'עצמי' מתגלה, הוא מגלה רק שתיקה.

החודשים האחרונים מתאפיינים לצערנו בשתיקה רועמת. "וידום אהרון". כולנו עטופים בדממה קודרת, עם כל פרסום, עם כל שם, עם כל בדל מידע. השתיקה הזו מבטאת איזו נקודה מאוד עמוקה בנפש שהדרך היחידה שלה לדבר הוא באמצעות השתיקה.

הרעם האדיר הזה של השתיקה, מגלה לנו כי כעת הלב פתוח. כי ה'עצמי' מתגלה. וזו הזדמנות כמעט חד פעמית, לא לדבר יותר מידי, אבל לרתום את כל השותקים אל המקום הנכון והאמיתי של קבלת עול מלכות שמיים.

זהו סוד פורים, שאת חלקו הראשון וה'קטן' מציינים ב'פורים קטן'. חג של שתיקה גדולה. "אין אסתר מגדת", שתיקה שהופכת לסערה עצומה ולהתחלה חדשה ושמחה.