המראה היה סוריאליסטי. גדוד שלם, המונה שלוש מאות חיילים חסונים, לבושים במדי צבא הצאר מצוחצחים, עומדים דום לקבלת פני הרבי מליובאוויטש. אפשר לחתוך את המתח באוויר. ליבם החסיר פעימה כאשר מן העגלה ירד אט־אט הרבי בעצמו. מבטו הרחום סקר את המסדר, בעודו יוצר קשר עין מהיר עם כל חייל. ההתרגשות שלהם הייתה עצומה.

היה זה במחנה הצבאי שעל יד עיר הנמל קרונשטאדט, שלושים קילומטרים מהבירה פטרבורג. החיילים השתייכו לחיל המאסף המורכב מחי"ר ופרשים, ואלו מתוכם שקיבלו אישור להשתתף באירוע המוזר הזה הם קנטוניסטים.

ניקולאי הראשון היה עריץ רשע ואנטישמי. אחת מגזירותיו הקשות ביותר הייתה הטלת חובה על כל קהילה יהודית לספק כמות מסוימת של ילדים רכים שיוכשרו מקטנות לשירות בצבא הצאר.

במידה של אכזריות יתרה, הגזרה השיתה חובה על הקהילות לבחור בעצמן את הילדים שיקרעו מחיק משפחותיהם למשך עשרים וחמש שנות שירות בצבא. ההנחיה הזו קרעה את הקהילות ומשמעותה הייתה מזעזעת. אנשים בעלי זרוע היו תופסים בכוח ילדים, בדרך כלל בני המעמד הנמוך, ולוקחים אותם אל נקודות האיסוף.

הילדים האומללים עברו ייסורים שקשה לתאר במילים, ועם זה, אחוזי המרת הדת מתוכם, על פי הרישומים הרשמיים של רוסיה, היו בודדים ממש. למרות היותם כה רכים בשנים, הילדים שמרו על יהדותם במסירות נפש מעוררת התפעלות.

באותו הקיץ השתתף הרבי מליובאוויטש, ה'צמח-צדק', באספה חשובה שהתקיימה בפטרבורג, ביוזמת השלטון, ובה דנו על 'מצב היהודים' עם גדולי הרבנים ועסקנים יהודיים. כוונת המהלך הייתה להצר את צעדי היהודים. עשרים ושתיים פעם במהלך האספה נלקח הרבי למאסר בית. תחת בגדיו לבש תכריכים, שכן לא היה בטוח שיחזור לביתו.

הידיעה על הנוכחות של הרבי באזור הגיעה לאוזני החיילים והם התחננו למפקדיהם שיותר להם לפגוש את הרבי. בדרך פלא הבקשה התקבלה, והרבי הוזמן מפטרבורג למחנה הצבאי.

נציג החיילים יצא מהשורה, הצדיע כחוק, וקיבל את פני הרבי: "רבי! התכוננו לביקורך, לכבודך צחצחנו ומירקנו את כפתורי השרד. כעת, רבי, עבוד אתה עבורנו, צחצח ומרק את נשמותינו שהושחתו כאן".

ואז החייל פרץ בבכי, ואחריו המסדר כולו.

הרבי התיישב לדבר בפני החיילים, והשמיע בפניהם מאמר חסידות על הפסוק "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (ישעיהו מד/כב), ובו חיזק את רוחם של החיילים ועודד אותם. ואחר כך אמר: "כשם שצחצוח כפתורים נעשה באמצעות חול ומים, גם צחצוח הנשמות נעשה באותו האופן: החול הוא אותיות של תהלים, ומים הם דמעות".

אחד החיילים נזעק, וקרא: "רבי! כאשר יוצאים לכבוש עיר עושים זאת מתוך שיר-לכת, 'מארש' של ניצחון ושמחה, לא מתוך דמעות".

הרבי שמע את הדברים, והסכים להם.

הוסיף הרבי שלנו, בספרו את הסיפור לפני הקפות בשמחת-תורה, כי באותה העת השתנה סדר העבודה של חב"ד. עד אותו רגע עבודת התשובה היה עיקרה מתוך דמעות, אך אותו חייל פשוט ותמים שינה את קו הפעולה, ומאז רבותינו אדמו"רי חב"ד הדגישו תמיד את תנועת השמחה.

*

המושג "תשובה מתוך שמחה" הוא יסודי במשנת הרבי.

אם נתרגם את המילה 'תשובה' לחיי היומיום שלנו, המשמעות שתתקבל תהיה מוכנות לשינוי אמיתי. התשובה יושבת על שני יסודות: חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים, והאמונה שאפשר וצריך לשנות.

חִשבו על בוקר שבו קמתם בהחלטה: צריכים לעשות משהו אחרת. כוונתי דווקא על החיים הרגילים, לא על העבודה הרוחנית. ביום שהחלטתם לצאת לעצמאות כלכלית, שבחרתם להשקיע במיזם כלשהו, שיצאתם לבדוק משהו חדש שלא ניסיתם עד אותו היום. מה נתן לכם את הכוח? – תנו לי לנחש, היה בכם איזו רוח של תקווה ושמחה, משהו שאמר לכם בטון מאוד מרומם: הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה, די כבר עם להישאר תקוע בנורמות של אמש.

כך בדיוק נראית 'תשובה מתוך שמחה'. יהודי נעמד בחודש אלול, ובמקום שוב לילל ולחפור בעד כמה שהוא 'לא בסדר', הוא מחליט לדפוק על השולחן ולהתחיל סדר יום חדש, מתוך שמחה, מתוך תקווה, מתוך אמונה אמיתית וברורה, שהקב"ה איתו, והוא מושיט לו יד לצאת לדרך חדשה.