"צא עכשיו העירה, והבא לי בזריזות האפשרית כזית של חמץ מבית יהודי! הזדרז, תיכף יהיה אסור להחזיק בחמץ בכלל!". כך ציווה הרב מברדיצ'וב, הצדיק רבי לוי יצחק, על משמשו. והלה, כחץ מקשת רץ לבצע את הפקודה.

עד מהרה מצא עצמו ניצב שנית בפתח חדרו של הרב. "רבינו! ערב פסח היום. בכל העיר כולה אין שמץ של חמץ. עברתי במאפיות, בבתיהם של המפוזרים והבטלנים, בבתיהם של הפחות־מחמירים, בכל פינה ובכל מקום אפשרי – אין, ולו רבע כזית אחד לרפואה. אין חמץ!".

פניו של הצדיק אורו. עכשיו בפיו הייתה בקשה חדשה: "ר' פרץ משמשי היקר, עשה נא לי טובה, והזדרז להשיג לי כמות כל שהיא של סם אסור, ועשה זאת בבקשה בזריזות, שכן עלינו למהר לקראת אפיית המצות של מצווה!". שוב יצא החסיד במהירות לתור את העיר. ושוב הוא חזר בזריזות, אך הפעם, תחת מעילו השחור והרחב, הסתתרה לה שקית קטנה מלאה בסם האסור.

"ריבון העולמים" קרא רבי לוי יצחק בלב נרגש כשקיבל את ה'סחורה', "ראה נא כמה שוטרים העמיד השלטון בכל הגבולות ובתוך הערים, לשמור לבל יהין איש לסחור או לעשות שימוש בחומר הזה, והנה כמה קל להשיגו. ואתה אב הרחמן, לא העמדת ולו שוטר אחד, רק ציווית בתורתך 'תשביתו שאור מבתיכם', ואין! פשוט אין שום חמץ בבתי ישראל בכל מקום שהם. השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל!".

לא תרצח! אבל למה?

חוקים נולדים מתוך רצון משותף של אנשים בקבוצה לקיים חיים מתוקנים. "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו", אמרו חז"ל. אין דרך לנסוע בכביש ללא חוקי התנועה. בלתי אפשרי לקיים מסחר בלעדי בתי המשפט. גם לגנבים חוקים משלהם. גם הם, בעולמם התחתון, לא יכולים להסתדר ללא חוק וסדר כלשהו.

שונים הם חוקי העם היהודי. בשבת אנו קוראים בבית הכנסת את עשרת הדיברות, החוקה היהודית. עשרת הדיברות לא פותחים ב"לא תרצח" ו"לא תגנוב", אלא ברעיון פילוסופי עמוק: "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי". זהו רעיון המונותאיזם, שהיה מחודש לחלוטין בעולם הפגאני של אז (למעלה מאלף שנה חלפו עד שאומות העולם התחילו לאמץ אותו). כנגזר של הרעיון העמוק הזה באים גם ציווים נוספים, כמו "לא תגנוב" ו"לא תרצח".

יש הבדל גדול ישנו בין ה"לא תרצח" מעשרת הדיברות לבין ה"לא תרצח" מחוקי החיים. "לא תרצח" של אומות העולם הוא צו הומני, מוסרי, מצפוני, שבלעדיו לא יכולה החברה להתקיים. לעומת זאת, "לא תרצח" של העם הנבחר הוא צו אלוקי, מוחלט, שמיימי ובלתי ניתן לשום שינוי.

ההבדל הוא מעשי: מה דינה של המתת חסד? ומה דינו של עוּבָּר "לא רצוני"? ובעיקר: מה דינם של אנשים שלדעתי הם מפריעים לקיומה של החברה... כן, האומה המתורבתת ביותר בעולם של לפני שמונים שנה, שחטה באכזריות מטורפת מיליוני אנשים, נשים וילדים יהודים, רק כי הם "מפריעים לקיומה של החברה"!

חוקי יסוד

החינוך היהודי אינו מושתת על מוסר, כי אם על ההכרה ב"אנוכי ה' אלוקיך", ב"עין רואה ואוזן שומעת". במשך דורות על גבי דורות יהודים גידלו את ילדיהם בתוך אוכלוסיות של גויים ברברים חסרי תרבות, ובכל זאת ילדיהם המשיכו באותה הדרך בדיוק.

היכולת הזו לא קרתה בזכות הקניית 'ערכים' אלא באמצעות כפיפות למערכת חוקים שבלתי ניתנים לשינוי, שכל קיומם נובע אך ורק מתוך הצו האלוקי. כך, ורק כך, ניתן לעמוד בפיתויי העולם.

ובמילותיו הקולעות של הרבי מליובאוויטש: "יש חוקים שנוצרו כתוצאה מהחיים; חוקי התורה יוצרים את החיים".